א-תוואני - גז מדמיע בפיזור הפגנה שלא הייתה

­כביש 60:
מחסום מיתר - מגרש החנייה בצד הפלסטיני עמוס לעייפה במכוניות. הבוקר עדיין עברו הרבה פועלים. יחזרו מוקדם, כי באחר הצהרים המוקדמים מתחיל סגר לפלסטינים. לא לנו, הפריבילגים, כמובן. אני אפילו לא נדרשת להראות תעודות בביקורת המחסום בדרך חזרה. מוחמד, שאיננו שייך לעם הנבחר, נדרש.
נסענו לאורך כביש 60, לבחון את החסימות החדשות לאורכו. עשינו סיבוב: עברנו את דורא ואל פוואר, את צומת הכבשים, ומשם פנינו לכיוון זיף, אום אל ח’יר, כרמל, מעון וא-תוואני (כביש 317).
יש הרבה חסימות חדשות. לאורך כל הכביש, החל מהמחסום, יש סוללות עפר, משני הצדדים. בצד של הגדר, מאחורי הסוללה יש שטח חשוף - כבר דיווחו בעבר על הבולדוזרים שעקרו את כל הצימחיה.
בהמשך - אהל תצפית צבאי משמאל, חסימה מול מיתרים; שלט לחוות יהודה - של מתנחל מאשתמוע (החווה היא צאצא פראי למאחז הפראי אשתמוע שבינתיים גדל וגדל). החווה שוכנת על אדמה פרטית פלסטינית. יש גם דרך חדשה לאשתמוע.
על השלט לסמוע (יישוב פלסטיני), מודבקת תעמולת בחירות של סמוטריץ. כנ"ל על הרבה שלטים אחרים. סמוטריץ מככב כאן.
חסימות חדשות משמאל - בכניסות לדיר-שמס, שמוביל לדהריה ולחברון.

כבישים 356, 317:
חסימות לאדמה חקלאית. רואים גם חסימות שנפתחו על ידי התושבים. ממש ריקוד חסימות מסתובבות בין שני כוחות לא שקולים: צבא ישראל, והחיים הקשים של התושבים הפלסטינים.
בהמשך - שני צידי הדרך חסומים בסוללות עפר. שליטה מוחלטת על אפשרויות התנועה של התושבים.

א-תוואני:
מזמן לא הייתי כאן. התחלתי כאן לפני מעל לחמש עשרה שנים, עם חגית, כאשר עדין לא היו כביש פנימי היקפי, חצר בית ספר, עמודי חשמל, קליניקה, גן ילדים, חיבור למים. רוב תושבי הכפר גרו במערות. אבל היו מעון וחוות מעון, השוכנות בראשי שתי גבעות מעל העמק של א-תוואני. סאבר, שהיה מנהיג מקומי (נפטר לפני מספר שנים), הזמין אותנו, בתחילת הקיץ, לראות בור מים שמתנחלי חוות מעון זרקו לתוכו תרנגולת מתה, ובזה חיסלו את הבור לאותו קיץ. וילדי טובא הגיעו (אם בכלל) לבית הספר בדרך ארוכה מאד, שעוקפת מרחוק את חוות מעון.
מאז, אנשי הכפר הרימו עצמם בשרוכי הנעליים, ואין די מילים להתפעלות מהיכולות שלהם.  פגשנו גם תושבת הכפר שנהגה ברכב מסחרי. אבל, רק דבר אחד לא השתנה, ורק החמיר: האלימות מצד מעון וחוות מעון.
פגשנו את באסל, שעובד בשיחה מקומית, דובר אנגלית (למד מהפעילים הבינלאומיים שגרים בא-תוואני). בנו של נאסר. באסל מחוייב לכפר שלו - מצהיר שלא יעזוב וילחם על זכותם לחיות ולפתח את הכפר.
הנושא: פעילות אלימה של כוחות הביטחון (הכיבוש) בשבת, בתוך א-תוואני.
הסיפור - פלישת הצבא ל:א-תוואני
היתה כוונה של תושבי א-תוואני להתארגן בשבת בבוקר לנסיעה לשעב-אל-בוטום שליד מצפה יאיר, להפגנה שם.
מוקדם בבקר, הצבא הקיף את כל הכפר, על הגבעות שמסביב - אדמה פרטית של תושבי הכפר, וחסם את היציאה לכביש שבין היישובים. אנשי הכפר לא הספיקו אפילו להגיע מעבר למרפאה. שני ג'יפים נכנסו לכפר, מלווים בחיילים רגליים, והחלו לזרוק רימוני גז מדמיע לעבר האנשים, ולעבר הבתים. אנשי הכפר ביקשו מהם, ברמקול, להפסיק, כי היו באזור גם ילדים קטנים. לא עזר. הגז המדמיע נזרק גם על ידי החיילים בתוך הכפר וגם מהכוחות על הגבעות.
הצבא שהה בכפר כארבע שעות. כוחות יסמ (משטרה?), מג"ב, צבא.
קישור לסירטון מהאירועים בא-תוואני שצילמה כתבת כלשהי
(Jude):
הוידאו מתחיל ליד גן הילדים בכניסה לא-תוואני. רואים גם את החיילים מתרכזים בכניסה ליד הכביש.
https://www.facebook.com/jude.liemburg/videos/1777660582592809/

א-רכיז:
פגשנו, בא-תוואני, את אשרף מחמוד אל-עמור, מא-רכיז. דובר עברית - עבד בבאר שבע, ובגבול מצרים, אבל עכשיו מנוע כניסה, בגלל הבלגן בא-רכיז. סיפר שבנה בית עם גג מתכת (כנראה סוג של פח גלי). בסוף יולי הרסו לו את הבית. הרסו גם את מיכל המים. הם חזרו למערה שגרו בה קודם לכן: הוא, אשתו, וחמישה ילדים.
בא-רכיז כולה יש ארבע משפחות. מים הם מושכים מא-תוואני. הוא נעצר בשבוע שעבר בא-תוואני.
מדהים, באיזה שיויון נפש והשלמה עם המציאות האנשים האלה מדווחים על הריסות בתיהם.