0845 צומת זעטרא
מצפון תור של 12 מכוניות. עמדת בדיקה אחת בלבד מאוישת. אנו שואלות מדוע רק עמדה אחת פועלת, והחייל מבטיח שכבר פותחים עמדה שנייה.
0915 - הקצין במחסום, א., פתח עמדת בדיקה שניה והתור הצטמצם במהרה.
בחור פלסטיני, שניכר שהוא מעורער בנפשו, ניגש אלינו ושוטח בפנינו את סיפורו: הוא תושב כפר ליד טולכרם. הוא מקבל, לדבריו, תרופות פסיכיאטריות. אין לו תעודת זהות או תעודות אחרות, והוא אף אינו יודע את מס' תעודת הזהות שלו.
כך ללא כל תעודה הגיע הבקר, במונית, למחסום זעטרא, לאחר שכבר הצליח לעבור שני מחסומים: עינב, ומחסום נוסף שאינו מצליח לבטא את שמו. הוא מבקש להגיע לרמאללה. אחיו עובד ברמאללה. החיילים במחסום מסרבים לתת לו לעבור, ופוקדים עליו לחזור על עקבותיו. הצעיר מתעקש לחכות במחסום עד שיעבור, גם אם יזמינו משטרה. גלוי לעין שהבחור אינו בריא בנפשו. אנו מבקשות לברר את עניינו עם מפקד המחסום, אשר מייד מאיים שיעצור את הפעילות, ואף אחד לא יעבור במחסום עד שנתרחק, ונאפשר לו "מרחב פעולה". אנו מתרחקות עד למקום שאפשר לנו, בעודנו שומעות חיילת מ"צ, גסת רוח במיוחד, דלת שפה במיוחד, עם שפת גוף אלימה במיוחד, מתלהמת בעניין הצעיר: "חושב שיעשה מה בא לו...חושב שיש לו סמכות....אין לו כלום".
הקצין מסביר לצעיר שאין לו תעודה, ולכן לא יוכל לעבור. הצעיר אינו מסוגל להקשיב, ונכנס לדבריו במלל עילג ושוטף המכעיס את הקצין. הקצין מסנן ספק לעבר הבחור ספק לעברנו: "אחזור עוד 10 דקות שיירגע".
מאוחר יותר אומר לנו הקצין שהוא עובד מול החמ"ל בגדוד, לא מול המת"ק, ואין לבחור אישור לעבור. משטרה הוזמנה.
0930 - אין מכוניות. נשארת עמדת בדיקה אחת.
אנו מתקשרות למת"ק ומבקשות שיגיע נציג מת"ק לפתור את העניין. לאחר זמן מה מתקשרות שנית, ונמסר לנו שנציג המת"ק בדרכו למחסום. ואכן הוא מגיע. לאחר לחיצות ידיים, הוא מדבר עם החיילים. חייל מ"צ בתנועת יד מזלזלת מסמן לנו "תלכו מפה". אנו פונות לנציג כדי למסור לו את הפרטים שבידנו כמו מס' טלפון של אחיו של הבחור עמו שוחחנו מס' פעמים ואפילו מס' תעודת הזהות של האח – בתקווה שכך יוכלו לאתר את פרטיו של הבחור. קצין המת"ק מבטיח לדבר אתנו אחר כך.
הפלסטיני הצעיר לא מפסיק לדבר ולהתערב בשיחת החיילים כשהוא מנסה שוב ושוב לחזור על סיפורו.
החיילים מאבדים את סבלנותם (המוגבלת מלכתחילה) ומתחילות צעקות. חייל המ"צ מגיע עם הצעיר לעימות גופני וצועק עליו "אתה לא עובר". חיילת המ"צ הגסה (יתכן ושמה ס'), מתנפלת על הצעיר עם ג'סטות גופניות מתגרות, ואומרת לו שמצבו הנפשי בולט לעין ולא צריך להיות מבריאות הנפש כדי לראות מה מצבו: "מה זה מעניין אותי... סתום ת'פה...בוא הצידה נראה לך מה זה". נשמע ונראה כמו קטטת שכורים בבר.
אורית מנסה להרגיע את הרוחות, ולומר שהצעיר חולה ואינו מסוגל לשלוט בעצמו. היא פונה לחיילת, בנגיעה עדינה על כתפה, וזו מתנפלת עליה כנשוכת נחש: "אל תגעי בי...עוד פעם אל תעיזי לגעת בי..." ואל האיומים מתלווה הנפת יד לכיוון אורית.
הקצין הנסער מכל ההתפרצות הזו אומר לנו: "אתן לא עוזרות לי, תתרחקו עוד חמישים מטר מכאן".
הרחקה שנייה כאשר אנו ממש לא ליד המחסום, והם אלה שהתקדמו לאזור ממנו אנו צופות על הנעשה.
אנו מסרבות להתרחק עוד.
הקצין, א., ממש גורר פיזית את החיילת שאבדה את עשתונותיה, ומציגה את הבעייתיות של תפקודם של חיילים צעירים, המשתמשים בכוחניות אותה הם מבלבלים עם סמכות. לצערי, אפילו שפה לבטא עצמה אין לחיילת, ולא מדובר בערבית חס וחלילה.
חייל המ"צ זה שלפני רגע כעס, וצעק על הפלסטיני, פתאום צוחק ספק אליו ספק עליו. מצב מאוד מבלבל לצעיר המבולבל גם כך.
הקצין שב ומאיים בעונש קולקטיבי של עצירת העבודה במחסום אם לא נתרחק עוד 20 מטר.
במוקד של מתאמי הבריאות דוחים אותנו על הסף - הם לא מתערבים בזה.
קצין המת"ק מתפנה לדבר איתנו. לדבריו, מס' תעודת הזהות ושמו של האח אינם רלוונטים. הוא נושא בפנינו נאום על כך ש: "כל פלסטיני יודע שצריך תעודת זהות, ובלי זה לא יעבור... כל פלסטיני יודע את שלו את של אמא שלו". בהדגישנו בפניו שבמקרה של הצעיר ברור שאינו בריא בנפשו, והנה עבר כבר שני מחסומים ללא התעודה, הוא עונה לנו: "במצבו, על אחת כמה וכמה אי אפשר שיסתובב. פתאום יתחשק לו לעבור לישראל. רק עם מס' ת"ז שלו, של אמו, או של אשתו אפשר לברר. המשטרה תאסור אותו ותבדוק".
אנו, לא חס וחלילה החיילים או קצין המת"ק, עושות את הברור. אנו מתקשרות לאח ומבקשות את מס' הזהות של האם שנפטרה זה מכבר.
האח מצליח להעביר לנו את ת"ז של הצעיר. אנו מעבירות לקצין המת"ק. הקצין א. וגם חייל המ"צ מבקשים מאתנו את הפרטים, ואף מתעניינים מאיפה יש לנו אותם. לפתע פתאום איננו מפריעות לעבודה.
קצין המת"ק מידע אותנו שלפי הבירור הצעיר מנוע שב"כ ואף ישב בכלא, והמשטרה שהוזמנה תטפל בעניינו. מעתה הצעיר שסרב לציית לחיילים, ולחזור על פעמיו הפך למעוכב. כידוע אין במחסום סככה למעוכבים ופוקדים עליו לשבת, על שולי המדרכה, בשמש, ולחכות. הצעיר גם כך כבר שעות בשמש. צמא, רעב (החיילים אוכלים, בצוותא, במכונית של המת"ק), צריך לשירותים. עפרה דואגת לו למים.
אחד החיילים "מסתלבט" על הצעיר המעורער: "בוא הנה...לאן אתה הולך...מה רע לך פה" ואז מנסה לתחום לו מקום, מסמן בידו באוויר את הגבולות, ופוקד עליו: "תישאר כאן..שב".
המחסום ריק ממכוניות.
1030 - המשטרה טרם הגיעה. הצעיר מסתובב. אנו ממשיכות לחווארה.
בתוך העיירה חווארה, בצד הכביש, חונה מכונית של משמר הגבול. מחסומי צומת יצהר, לשני הכיוונים, אינם מאוישים.

1040 מחסום חווארה
עמדת בדיקה אחת מאוישת. כמעט ואין עוברים ושבים. גם מוכר הקפה ובנו אינם. כנראה החיילים הצליחו לאכוף עליהם את החוק הישראלי.
1100 - אנו שבות לצומת זעטרא. הצעיר עדיין שם. המשטרה טרם הגיעה. הוא ניגש לדבר אתנו, פעולה המזעיקה חייל הנובח עליו: "אמרתי לך, שב!".
אני פונה אל החייל ואומרת לו שכבר שעות הוא בשמש צמא ורעב אולי אפשר לתת לו לשבת במקום עם צל. החייל משיב שיש צל רק מתחת למגדל השמירה ושם אסור לו לשבת. אני מציעה את הטרמפיאדה ליד המחסום, והחייל מסתכל עלי כאילו אני מתבדחת: "...זה ליהודים". כמה עצוב. הוא מסכים אתי שזה לא טוב.
עפרה, פונה לקצין א., האומר שאם המשטרה לא תגיע עוד חצי שעה, ישחררו את הצעיר לשכם.
הצעיר, כבר מוכן, אחרי שעות, לחזור אבל לא מאפשרים לו. אנו מחליטות לחכות. ב 1130 הצעיר שואל אם יכול ללכת והקצין מתעמר בו, ומטיח: "חצי שעה ממתי שאמרתי לך לא לה (לעפרה)". כלומר עליו לחכות עד שתים עשרה.
בגלל אילוצים אנו עוזבות את המחסום.
1345 - אני מתקשרת לברר עם המת"ק אם הצעיר שוחרר. אלן מבשרת לי שאכן נתנו לו ללכת.

 חג שמחת תורה

06:50 מעבר הזיתים
רוב העוברים הם תלמידים. קצב המעבר הוא 10-12 איש לדקה.
בערך בשעה 7 היתה הפסקה למרות שבפנים היו אנשים רבים. אין לנו אפשרות לדעת את הסיבה. לאחר מכן שוב גבר קצב המעבר.

07:50 ואדי נאר
תנועה זורמת. כשהגענו היה אוטובוס בשלבי בדיקה שלאחר מכן עוכב. שוחרר לאחר כ-10 דקות.
מכונית פרטית הגיעה מכיוון סוואחרה ופונה לכביש היורד שמעבר לחנות המכולת. בגלל מבנה המחסום נאלץ הנהג לנסוע כמה מטרים בניגוד לכיוון התנועה. החיילים צועקים עליו, הוא ממשיך בנהיגה איטית ומגיע אל יעדו בשלום.

מחסום בית-איבא 15:00-15:18 
16 כלי רכב בתור הכניסה לשכם. הרכב ה-16 עבר אחרי 18 דקות.
30-40 הולכי רגל בתור במחסום עצמו. בסככת הכניסה לשכם יושבת קבוצת צעירים אשר ממתינים זמן רב עד שהאוטובוס בו הם נוסעים יגיע לבדיקה.
יש תור למבוגרים ונשים. נבדקים גם הנכנסים לשכם. 3 גברים מתבקשים להמתין לבדיקת ת.ז. שלהם, 'כנסו לג'ורה כבר' אך בטרם הם מספיקים להגיע עד ה'ג'ורה' תעודות הזהות מוחזרות, והם עוזבים לאחר שהושפלו.

בין 15:05 -15:15 עברו 90 הולכי רגל במחסום (כלומר בשעת עומס כמו היום עוברים למעלה מ-500 בשעה). הבדיקות מתנהלות באופן רציף ואנשים אינם ממתינים יותר מדקות ספורות. מדי פעם מגיעה קבוצה גדולה בבת אחת (אולי נוסעי אוטובוס) ואז נוצר קצת לחץ ולפעמים ויכוח על המיקום בתור. החיילים 'פותרים' את הרעש בצעקות "אירג'ע!".

15:00-15:31    10 כלי רכב או יותר בתור ביציאה משכם. ובנוסף 5 מכוניות בתור ההומניטרי. הרכב ה-10 בתור הרגיל עבר אחרי 31 דקות. נראה שהחיילים מקפידים להעביר לחילופין כלי רכב מהתור ההומניטרי ומהתור הרגיל. זמן בדיקה ממוצע כדקה בשני הכיוונים.

נהג משאית עם מיכלי גז לבישול מבקש לעבור לקוסין. החייל זורק לו בחזרה את תעודת הזהות והאישור ואומר לו שאינו יכול לעבור. הנהג אוסף את תעודותיו מהרצפה והולך לדבר עם מפקד המחסום, למרות שהוא מצויד בכל האישורים הנדרשים, כולל אישור כניסה לשכם. הוא ניגש למחסום הולכי רגל ועומד דקות ארוכות עד שמפקד המחסום, הבודק הולכי רגל בתור הצדדי, מתפנה אליו. עד שהוא חוזר למכונית כבר התחלף החייל שהיה בעמדת הבדיקה, והחייל החדש נותן לו לעבור מייד. לשאלתי הוא אומר שבכלל אינו מבין למה הנהג לא עבר מייד, ומאפשר לו לנסוע גם בלי הוראת מפקד המחסום.
 

15:15 – מעוכב מוכנס למכלאה. אדם העומד בתור הולכי הרגל קורא לי ומבקש כי אגש לדבר איתו, אני ניגשת ומנסה להתחיל לשוחח איתו אבל מפקד המחסום מגרש אותי ומזמין משטרה. אני מתקשרת לקצינת פניות הציבור של פיקוד מרכז בתלונה שמפקד המחסום מונע ממני למלא את תפקידי למרות שאינני מפריעה, אינני מדברת עם החיילים או עם מפקד המחסום.

15:28 – 5 כלי רכב בכניסה לשכם, האחרון מביניהם עבר לאחר 6 דקות. כאשר אנו עוזבות 10 כלי רכב בתור הרגיל ביציאה משכם ו- 9 מכוניות בתור ההומניטרי.

גבר מבוגר שעבר במכוניתו שואל את החייל בעמדת הבדיקה עד מתי המחסום פתוח כך שיוכל להיכנס לשכם. החייל "תשע בדיוק! תשע ודקה – ממנוע!" לנו הוא אומר שהמחסום פתוח משעה 05:00 ועד 23:00 אבל למכוניות עד 22:00 . "אבל כדי שלא יאחר אני אומר לו קודם". החלטנו לבדוק בזמן הקרוב האם המחסום באמת נשאר פתוח עד שעות אלה.

15:45 – עוזבות לחווארה, למרות שהמעוכב טרם שוחרר. איננו יכולות לדבר איתו כי מפקד המחסום מונע מאיתנו להתקרב.

נחמה פורתא – הצבא עשה משהו למניעת סחף בוץ ופרס רשת על המדרון שמתחת למגדל.

16:00 – מחסום בצומת ג'ית אינו מאויש.

  16:10 – צומת יצהר – המחסום אינו מאויש.

16:12 – מחסום חווארה -  כ-30 הולכי רגל בתור לבדיקות. שלוש עמדות בדיקה פועלות ותור צדדי לנשים ומבוגרים. זמן מעבר 5 דקות.
יש מכונת שיקוף. נוסעי מכוניות נשלחים עם החבילות או המזוודות למכונה. החייל במגדל צועק לחיילים בעמדת בדיקת כלי הרכב כי אחד מנוסעי המונית הנמצאת בבדיקה ניסה קודם לעבור במחסום עם איזו חבילה ולא נתנו לו ועתה הוא מנסה לעבור במונית. איננו רואה מה הוא נושא עימו (בעבר ראינו שהחיילים לא נותנים להוציא חלקי מנועים), אך אנו רואות כי הוא חוזר לשכם.

16:12-16:20 – 4 כלי רכב בתור הכניסה לשכם. לוקח 8 דקות למכונית האחרונה לעבור.

16:17 – שני צעירים מעוכבים לבדיקת ת.ז. ומשוחררים לאחר כמה דקות. אחד מהם מלווה ע"י מפקד המחסום לאיזור הצינוק. המפקד משוחח איתו ובודק את הטלפון הנייד שלו, אך משחררו כעבור כמה דקות. אני שואלת את הצעיר אם הוא יודע למה עיכבו אותו "אני בינגו", כבר 4 חדשים עוצרים אותו בכל פעם שעובר שם.

נציג המת"ק מחזיק בידו סכין מתקפלת ומסביר לחייל שלידו מדוע היא מסוכנת. נראה שזהו הסכין שמצאו בחפציו של המעוכב הנמצא בצינוק. הוא יצטרך לחכות עד שתעודת הזהות שלו תיבדק "ברמות הכי גבוהות". נאמר לנו שהוא נמצא שם 10 דקות.

16:30 – חיילת מ"צ צועקת פקודות לנהג מיניבוס "פתח ת'דלת!" אך יותר מאוחר שמעתי אותה מברכת נוסע אחר ב"מרחבה" ו"מזל טוב". עקבתי אחרי התנהלותה ונכחתי כי מדובר בסגנון קולני שאולי בקרב חבריה מתקבל יפה. אך בקונטקסט של המחסום התנהלות כזאת פוגעת.

16:35 – 6 כלי רכב בכניסה לשכם. איננו רואות את התור ביציאה משכם. הולך רגל צעיר שרצה לייעל את המעבר שלו והחליט להעביר את התיק שלו במכונת השיקוף לפני שייכנס לתור הולכי הרגל נשלח לתור בגערות. סבל פורש את משאו על הכביש המאובק. מגיעה מכונית פרטית מכיוון שכם שנוסעיה אינם מכירים את נוהל הבדיקה החדש בו הנוסעים מורדים 20-30 מטרים לפני נקודת בדיקת כלי הרכב. החיילת הנ"ל צועקת את ההסבר לנהג. בני משפחתו נראים נבוכים מהצעקות.

16:49 – מגיע ג'יפ, מפקד כלשהו ומפקד המחסום ניגשים לצינוק. אני עומדת בשעה זו וצופה לעמדות בדיקת הולכי הרגל מכיוון שביל הכניסה של הולכי רגל לשכם. הם דורשים שאלך משם (למרות שהרבה הולכי רגל פלסטינים עוברים שם כעת). אני אומרת שאינני מפריעה ומותר לי לעמוד שם. הוא שולף את הנייד ומזמין משטרה. המפקד מדבר עם העצור כמה דקות ונוסע לדרכו. דברה מקבלת מידע ממפקד המחסום לגבי נסיבות המעצר. בבדיקות גילו אצלו החיילים 3 סכינים באורך 6 אצבעות.
אני ניגשת אל המעוכב לברר פרטים. מדובר בנער בן 16 מהכפר עקרבה. הנער מסביר לי במעט העברית שהוא יודע ובתנועות ידיים כי מדובר בסכינים משוננות. אני מנסה לעזור ומציעה שאתקשר לבני משפחתו להודיע להם שנעצר. הוא אומר שלא זוכר מספרי טלפון של אף אחד. אני מנסה לקבל את מספר ת.ז. שלו מהמוקד ההומניטרי כדי שאוכל לידע את הצלב האדום, אך הם אינם מצליחים לאתר אותו.

16:59 – צעיר נלקח לתא לבדיקה גופנית ומשוחרר בתוך כמה דקות.

17:00 – חיילת מ"צ וחייל מאבטח מתייצבים על שביל הכניסה לשכם ומתחילים לבדוק את הנכנסים. בודקים רק תיקים, ולא תעודות זהות. אנשים נאלצים לפרוס את תכולת תיקיהם על השביל המאוד מאובק ומלוכלך.

17:02 – מפקד המחסום מבחין כי בשדה מאחורי המחסום לכיוון מחסום עוורתא נוסעת משאית. הוא שולח בבהילות ג'יפ עם חיילים לעצור את המשאית. כעת אנו רואות את המשאית מתנהלת באיטיות בתוך השדה לכיוון המחסום כשהיא מלווה (בכביש) ע"י הג'יפ. מכניסים את המשאית לאיזור המחסום והמפקד מדבר עם הנהג. מספר לוחית הרישוי של המשאית: 460091 מסוג וולבו. מספר הטלפון על גבי המשאית: 0522813712. המעוכב עדיין בצינוק כאשר אנחנו עוזבות (בדרך אנו מנסות לדלות את מספר תעודת הזהות שלו דרך המוקד ההומניטרי אך לא מצליחות). התקשרתי כעבור יומיים לצלב האדום וביקשתי שיבררו אם הוא נעצר או שוחרר באותו יום. טרם חזרו אלי. (הנער נראה נבוך מאוד כאשר אמרתי לו שאני רוצה לעזור לו. אני מאוד מקווה ששחררו אותו באותו יום. במבט לאחור זה נראה לי כאחד מאותם ארועים ש"מישהו ביקש ממני להעביר את החבילה").

 19:30 - 01:40

בשעה 19:30 הגיע א' - בן למשפחת סוחרים מכובדת וידועה בשכם - למחסום חווארה עם אשתו בהריון ובתו התינוקת והציג את אישור הכניסה שיש בידו בפני החייל. הוא לא הורשה לעבור עם מכוניתו משום שאיחר, לדברי החייל, בחצי שעה. הוא הסביר לחיילים שבמחסום זעתרה עיכבו אותו זמן רב ולכן לא הצליח להגיע בשעה 19.00 . גם אישור הכניסה לישראל שהציג לא שיכנע את המפקד, "כאן זה לא תופס" פסק בנחרצות. יחד איתו הגיעו עוד 4 מכוניות וגם מנוסעיהן נמנעה הכניסה לשכם מאותו הנימוק. ההסברים לא הועילו ואף אחד מהם לא עבר.
למעלה מחמש שנים אנו משקיפות במחסום חווארה וזו לראשונה התוודענו לעובדה שגם יחידי הסגולה והמיעוט שבמיעוט הזוכים לאישורי כניסה עם הרכב לשכם, חייבים להגיע למחסום עד השעה שבע (או שמא זה סעיף חדש במסגרת ההקלות המובטחות לאבו מאזן בסוכתו של אולמרט).

שני נהגי המשאיות התווכחו עם החיילים, שהגיבו במכות בקת הרובים וגירשו אותם למגרש החנייה הסמוך. כשהתקשרו למת"ק לבקש עזרה, אמר להם מפקד המחסום, "גם אם תתקשר למת"ק לא יעזור לכם כלום, אתם לא תעברו". לשמע הנימוק כי אשה בהריון ותינוקת יושבות ברכב אמר, "מה אכפת לי, שימותו מצידי..."
עשרות טלפונים עשינו שלושתנו למוקדי הצבא כדי להסביר, לטעון ולשנות את רוע הגזירה. שרי וגלעד במוקד ההומניטרי הבטיחו לבדוק ולטפל וחרף מאמציהם נענו בעיקר בשקרים. החיילים במחסום חזרו וטענו שאין איש ממתין במחסום.
החייל התורן במת"ק הסביר שאין ביכלתו לשלוח קצין מת"ק כי אלה מסיימים את משמרתם במחסום בשעה 5-6, והם יכולים רק להמליץ לחטיבה ולא יותר, והנה עוד מעט יעבירו את כולם, ובעצם אין אף אחד שממתין במחסום ואין את מי להעביר, ושהוא מכיר את א' והוא תמיד "עושה בלגן" (כלומר מאחר בחצי שעה בגלל מחסום אחר). חשבנו שא' עצמו יוכל לשכנע את המת"ק, אך זה גער בו על ה"בלגן" שהוא עושה. "אם איחרת בחצי שעה אתה צריך לחכות עד 02:00", מה שהתברר בדיעבד כנכון. לחנה אמר "צריך לחנך אותם אחרת הם יעשו את זה כל יום וגם ככה יש לנו מספיק עבודה".
מזמן לא נתקלנו בחיילים שהתנהגו בצורה מבזה ומשפילה כמותם.

כל הטלפונים של הגנרלים ועוזריהם נמו את שנתם עם בעליהם. בשעה 24.25 העירה חנה את דליה בסה וביקשה את עזרתה ולאחר שהשתכנעה באמיתות העובדות היא נרתמה לעזרה כי הבינה שהמת"ק מורח והחיילים משקרים ומשתעשעים. במקום משמרת משעממת וחסרת פעילות נקרתה להם ההזדמנות להתעלל וליהנות על חשבונם של חלשים, ואכן א' דווח שבכל פעם שהם אומרים בקשר: אין אף אחד במחסום, הם צוחקים ואח"כ אומרים לפלסטינים שלא קיבלו שום הוראה להעביר אותם.

ב-01.10 החליטה אשתו של א' ללכת הביתה ברגל עם התינוקת בתקווה שמישהו מבני המשפחה יאסוף אותה מהצד השני של המחסום. א' לא העז להשאיר את הרכב במגרש החניה של המחסום מחשש שמתנחלים ישרפו בלילה את המכונית או שהרכב ייגנב. כך נהגו גם שלושת הנהגים הנוספים שהמתינו יחד איתו.
01:20 - שוב דיברנו עם המת"ק. התורן, רביע, חזר ואמר שהחיילים מכחישים שיש אנשים במחסום הנמצא במרחק 3 דקות נסיעה מהבסיס. שש וחצי שעות אנו מתלוננות, עשרות טלפונים ולרגע לא העלה על דעתו לשלוח נציג שישים סוף לסיפור.
01:40 - ירדה הפקודה. עכשיו צריך למשוך את ההתעללות עוד קצת: פירקו להם את הרכב, דרשו מנהג המשאית להוריד את הקבינה, חיטטו בכל תא ותחת כל כיסא, ולבסוף ברכו כל אחד בנפרד ב"כוס אמק... תעבור כבר".
להקפות של שמחת תורה בלילה ההוא אפשר להוסיף גם את הכיבוש הנאור ואת טוהר הנשק.

יום שישי 5.10.07 - המשך לד'וח הנ"ל:
בשעה 20:44 התקשר מ', חולה במחלת כבד הזקוק להשתלה וסיפר כי היה חייב להגיע לבית חולים בשכם בדחיפות לצורך קבלת זריקה. מפאת מחלתו הוא בעל אישור הומניטרי להיכנס לשכם עם המונית שבבעלותו. בגלל שאת מחסום בית איבא הקרוב לכפר מגוריו סוגרים בשעה 20:00 נאלץ להרחיק עד למחסום חווארה, שם אמר לו החייל שמאחר והגיע אחרי השעה 19:00 לא יוכל להיכנס לשכם. "אתה תהיה כאן כל הלילה," אמר ולא שכנעו האישורים הרפואיים שהציג בפניהם. בארסנל הפקודות והנוהלים לא נאמר שמחובתם של החיילים להתקשר לגורם מעליהם כדי לקבל הנחיות במקרים שכאלה. שבע וזהו.
מ' התקשר ישירות למת"ק שכם ולאחר חצי שעה ירדה הוראה להעביר אותו.
מאחר ומחסומי בית איבא ובית פוריכ נסגרים בשעה 20:00 ומחסום חווארה נסגר למעשה בשעה 19:00 אפשר לומר שהכתר על שכם הפך למעשה למצור במשך כמעט מחצית היממה.
תלונה הוגשה למוקד של הצבא.

14:10 – מחסום א-ראס.
מיניבוס בדרכו דרומה מעוכב, לפי דברי אחד הנוסעים, כבר 20 דקות. אני שואלת את מפקד המחסום מדוע הוא מעוכב. תשובתו: "הם לא מעוכבים", אני:"אז מה עושה חבילת תעודות הזהות על הדלפק העמדה", המפקד לחברו: "אתה עיכבת אותם?". כאשר ההצגה נגמרת הוא לוקח את ערימת תעודות הזהות ומביא אותן לנהג והמיניבוס נוסע לדרכו.
 

14:53 – מחסום ג'וברה (שער 753).
החייל מחזיק רשימות (כנראה של מורשי כניסה לכפר). שני האנשים במכונית מגישים את תעודות הזהות והחייל מעלעל ברשימות דקות ארוכות עד שכנראה מוצא את שמותיהם, מחזיר את ת.ז. והם נוסעים.

14:20 – כפר שופה על כביש 557.
לאור הדיווח על חסימת היציאה מהכפר בשער ברזל, נכנסנו לכפר לבדוק אם יש חסימה כזאת, ולשמחתנו לא מצאנו. הדיווח התייחס כנראה לשער ברזל הנמצא על דרך סיור של הצבא . שאלנו כמה צעירים שישבו ליד הכביש על מחסום והם אמרו שאין. וגם למדנו מהם שהכניסה לעיזבט שופה (הבתים הכי קרובים למעבר הגבול) היא מכביש 57 (צומת ענבתה לכיוון טולכרם). אנחנו מנסות לדמיין איך נראה האזור לפני היות כביש 557 אשר בנוי על סוללה גדולה, וכמה קרוב היו הכפרים שופה וספארין, שעתה צריך לנסוע מאחד לשני דרך בית-ליד או דרך טולכרם, וגם אז במונית.
 

14:45 – בענבתא אין תור כי מכוניות לא נבדקות (אולי החלפת משמרת).
 

17:30 – בדרך למחסום קלקיליה. הכבישים ריקים: המוסלמים בארוחת הפסקת צום, היהודים בשמחת תורה. מרחוק אנו רואות כי מחסום קלקיליה ריק ואיננו נכנסות. אין חיילים בכניסה לעזון. במעבר אליהו אנחנו מסלקות את סימני מחסום-ווטש ועוברות ללא ניד עפעף מצד החיילים.

אראס

7:00 --  אוטובוס נכנס חופשי לג'בארה להסיע ילדים לבי"ס.

התנועה מעטה. זקן עם מקל שבאופן קבוע מנסה להיכנס לג'בארה , אך אין לו אישור, מוחזר לאחור.

ענבתא

7:30 - קיבל את פנינו רב סמל אדיב, שהיה מוכן לשוחח איתנו. אז התברר לנו שהוא חדש ולא שמע בכלל על מחסום ווטש. התחלנו להסביר והתפתחה שיחה בנושא המחסומים. חייל אחד שעמד בעמדה אחרת וסירב קודם להשיב "שלום" הצטרף לשיחה.

 16:20 – מחסום בית איבא
אין תור מכוניות בכניסה לשכם. המכוניות נבדקות אחת אחת אבל יחסית מהר.
ביציאה משכם אוטובוס נבדק בלי להוריד את הנוסעים. באוטובוס הבא הגברים מורדים לבדיקה. יש שני מעוכבים: אחד, שוטר בן 33 מג'נין, אומר שהוא עוכב מ11:30 כי סירב לתת לחיילים את מדיו. החיילים החרימו את הטלפון הנייד והכסף שלו. ידי השוטר אזוקות מאחורי גבו. הוא מתלונן על כאבים ומראה שהאזיקונים לוחצים לו. החייל מסרב להרפות מעט את הקשר בטוענה שהשוטר תקף חייל. המתנדבים אומרים שהתקשרו למוקד ההומניטרי. אנו מתקשרות שוב ונענות שהמקרה בטיפול. המעוכב השני בן 24 מעזון, נסע בכביש אסור לקוצ'ין. בנוסף לשני המעוכבים כל כמה דקות מוכנסים מספר בחורים לכ-20 דקות לסככת המעוכבים.

חייל (א') עומד ליד תא הבידוק וכל כמה דקות מבקש מהחייל בודק התיקים "שלח לי אחד". החייל בוחר באקראיות אחד מעוברי המחסום ושולח אותו א'. הבחור עובר בדיקה בתא במשך כמה שניות ומשוחרר.

אנחנו מתקשרות אל נעמי בקשר לאזוק.

16:40 – בכניסה מצטבר תור בשל בדיקת עגלה עם שקים. משאית נבדקת ומוחזרת – לא מורשית לעבור.

17:00 – המחסום ריק פרט לחיילים, שני המעוכבים, המתנדבים הבינ"ל ואנחנו. אנחנו שוב פעם מתקשרות למוקד, שם אומרים שיחזרו אלינו ושהמקרה בטיפול. דליה שואלת את מפקד המחסום בנוגע לשוטר, וזה לה עונה שהוא מחכה למשטרה. נעמי אומרת שהמת"ק טוען שהוא מטפל במקרה.

17:30 – נגמר הצום, אנו מזכירות לחיילים לתת למעוכבים, שצמו כל היום, מים. המעוכבים מסרבים לקבל מים מהחיילים ואנו מביאות להם מים שלנו.המעוכב הצעיר נאלץ "להשקות" את השוטר האזוק. השוטר נאנח מכאבים ומנסה להרפות את הקשר החזק של האזיקונים. הוא מבקש את עזרת המעוכב השני. החיילים מבחינים בכך ומפרידים ביניהם – "כל אחד ישב בקצה אחר של הספסל"

17:45 – המתנדבים הבינלאומיים עוזבים את המחסום.

18:00 – מהמשטרה נמסר לנעמי שהם הודיעו שלא יבואו לקחת את השוטר . מהמת"ק נמסר שכבר ניתנה הוראה לשחרר את המעוכב ושהוא כנראה כבר שוחרר. מפקד המחסום אומר שישחרר את השוטר רק כאשר יקבל הוראה ממפקדו, והוראה כזו לא ניתנה. דליה מנסה להתקשר למג"ד אבל הוא לא עונה.

המעוכב הצעיר משוחרר אחרי שחיכה שלוש שעות. החייל אומר לו שיכול להמשיך הביתה אבל בלי האוטו. חושך ואין אף מונית.

18:45 – אנחנו עוזבות את המחסום. השוטר המעוכב שמ11:30 לא הלך לשירותים וצם מאתמול עדיין נשאר כפוף ואזוק. אנו חושבות שההוראה לשחררו מתעכבת בפיקוד הצבאי הכוונה כדי להעניש. אולי כשנעזוב את המקום ייקל על החיילים לשחרר את המעוכב. אנו לוקחות את מספר הטלפון שלו.
בערב מיקי מתקשרת אל המספר ועונה לה מישהו אחר, כנראה המספר אינו נכון.

 13.30 -16.45

13.30זעטרה
מצפון לדרום ממתינות בערך 8 מכוניות, ממזרח למערב 15 מכוניות.

בורין
מחסום ולידו האמר.

13.45 חווארה
הצפיפות במחסום גדולה, רעש וצעקות של הפלסטינים ושל החיילים.
במקום 3 מסלולי בדיקה ומסלול הומניטרי אך לעיתים חלק מן העמדות אינן מאוישות, לא היה ברור אם בגלל הפסקה פורמלית של החיילים או שהם עזבו את העמדה ולקחו לעצמם הפסקה. כמובן שזה הגביר את הצפיפות ואת העצבנות של העומדים בתור, אנשים שהם בלאו הכי רעבים, צמאים ועייפים בסוף יום הצום.
החיילים באופן כללי היו אדיבים יחסית, המפקד סגן מ. אדם נעים הליכות שהקשיב לנו וענה בנימוס, יחד עם זאת היו מספר חיילים שהתנהגו בגסות אל העוברים במחסום וגם אלינו. עלתה על כולם חיילת בשם דינה שהצווחות שלה נשמעו למרחוק וקצב הבדיקה שלה היה איטי מאד.
כשהגענו למקום לא היה שם נציג מת"ק, בעקבות מספר שיחות טלפון עם אלן מהמת"ק הגיע יונתן אשר עזר במספר מקרים שהפנינו אליו אך לאחר מספר דקות הוא הודיע כי עליו ללכת למקום אחר, הוא לא השאיר מספר טלפון ואמר שאפשר להשיגו באמצעות אלן מן המת"ק. דבר שהתברר מאוחר יותר כלא נכון.
בשעה 2.45 התארך מאד תור המכוניות
ובשעה 3.30 כשחזרנו מבית פוריכ היתה צפיפות נוראית במסלולי הבדיקה הרעש והצעקות היו מחרישי אוזניים, בתא המעצר היו מספר כלואים בגלל יציאה מן התור. היוצאים מן הבדיקה היו זועמים מאד וסיפרו על יחס מחפיר של החיילים ובמיוחד ציינו חייל " ג'נג'י שאת שמו לא ידעו (מפקד המחסום לא ידע במי מדובר) אחד הסטודנטים יצא עם תיקייה קרועה ואמר שהחיילים עשו זאת.
לפתע גברו הרעש והצעקות מאד, המעברים נסגרו ושני גברים כפותים הובלו בידי חיילים לחדר המעצר אחד מהם היה כמעט מעולף והשני פצוע בראשו. האנשים שהיו במקום אמרו שהוא הוכה ע"י החיילים. כל זאת קרה ללא נוכחות נציג מת"ק במקום, טלפנו לאלן כפי שיונתן אמר לנו אך היא טענה שאין לה אפשרות להשיג אותו( אנו פונות כאן לחברות אשר יש להן אפשרות להגיע לדרגים גבוהים יותר ומבקשות מכן לנסות לעשות משהו בעניין זה לא יתכן שבמקום כ"כ רגיש ובמיוחד בתקופת הרמדאן לא יהיה מת"ק במשך כל היום).
התקשרנו למוקד ההומניטרי והם הבטיחו לטפל בעניין, לאחר זמן קצר הופיע המ"פ במקום (אנחנו לא יודעות האם זה בעקבות הטלפון שלנו) נערך בירור וראינו שהבחור הפצוע מצביע על אחד החיילים. בסיום הבירור שוחרר הפצוע מן האזיקים אך הוכנס לחדר המעצר. לשאלתנו ענה המ"פ שעליו לסיים את הבירור. אנחנו מקוות שאמנם היה בירור הוגן. במשך האירוע היו המעברים סגורים, הכבדה נוספת על הסבל הכ"כ קשה של האוכלוסיה העוברת במחסום. 

בית פוריכ 3.15
התנועה דלילה . נאמר לנו שאין מעבר לאנשים שאינם תושבי בית פוריק ובית דג'אן.

16.45 זעטרה
המחסום כמעט ריק.

 סיכום:
אין מחסומים בצומת ג'ית.
שני מחסומי פתע, בצומת כביש 60 עם כביש 557 ובצומת הכניסה לבית ליד, כנגד המתכוונים להגיע לחומש.
מחסום בית איבא מתפקד בשיגרה משומנת להחריד. הורית פ., חברת מחסוםווטש שנעדרה מהארץ זמן רב, הבחינה עד כמה פיתח הצבא את שיטת המחסומים עד שזו הפכה למערכת משומנת ומיומנת לשליטה ,להטלת מרות וחינוך לצייתנות ולכניעה של כלל האוכלוסיה בשטחים הכבושים.

צומת ג'ית – אין חיילים

בית איבא – 6.55-8.30

מחסום הרכבים – הכבישים מחולקים לנתיבים, למרות שאינם סלולים עדיין. בכניסה יש מסלול ימני המוביל ישירות לקוסין, כאילו היה זה במדינה נורמלית, לללא מחסומים. אבל כיוון שכאן הדבר לא ייתכן, המסלול הזה חסום (מי הגאון שתכנן אותו?)

כמו שקורה בחודשים האחרונים – מספר כלי הרכב הנכנסים ויוצאים משכם מועט ביותר, וזה בגלל מדיניות מניעת מתן רישיונות כניסה מהמת"ק, הנדרשים מכלי רכב העוברים במחסום. אף פעם אין יותר מ-3-4 רכבים מכל צד, וזה למרות הבדיקה האיטית והלא יעילה. עומדים שם לפחות 4 חיילים, כולל שני סמלים ומ.צ., ובדרך כלל ארבעתם מטפלים ברכב אחד, מדברים, מתייעצים. וזה לוקח זמן. הם לוקחים ת"ז מכל נהג ונוסע, מעבירים מס' ת"ז בטלפון, פותחים תאי מטען. כך גם לאמבולנס, שעובר ודאי מספר פעמים ביום במחסום. כך עם רופא העובד בקלקיליה, ועובר כל יום.

היום עברו הרבה אוטובוסים, יחסית למה שרואים בדרך כלל. הנוהג הוא שכשהאוטובוס מגיע למחסום כל הצעירים יורדים ועוברים במחסום הולכי הרגל, ומחכים לאוטובוס מעבר למחסום. תיזמנו זמן למעבר האוטובוס מהגעתו ועד לעזיבתו -10 דקות. מאחד האוטובוסים, כשהגיע לבדיקה במחסום, הורידו אשה צעירה עם תינוק בו כמה חודשים על הידיים וילדה כבת שנתיים- שלוש, ושלחו גם אותה למחסום הולכי הרגל.. היא נאלצה ללכת ברגל, ביד אחת התינוק עטוף בשמיכה, וביד השניה הילדה פלוס התיק שלה. במחסום הולכי הרגל, שם היה סמל יותר אנושי שראה את מצוקתה, העבירו אותה ללא בדיקה. היא המשיכה למקום התכנסותם של נוסעי האוטובוס מעבר למחסום.

משאית גדולה עמוסה מיכלים גדולים מלאים נוזל כהה אינה מורשית להיכנס לשכם. המשאית ישראלית. לדברי הנהג החומר מסוכן ולכן אי אפשר לפרוק אותו בעוורתא בשיטת גב אל גב , ולכן יש אישור שתעבור בבית איבא. לדבריו אין לו אישור בכתב אבל הקצין במחסום יודע על כך וכבר נתן לו לעבור בעבר. הסמלים במחסום הרכבים לא איפשרו לנו לדבר איתו וציוו עליו לפנות את המחסום, כך שניהלנו את השיחה בטלפון. ביקשנו ממפקד המחסום לפנות אל הממונים עליו ולברר. תשובה היתה שלילית. הנהג אמר שמהמפעל יסדרו את כניסתו דרך המת"ק. נציג המת"ק הגיע רק כעבור כרבע שעה ( ב-7.30), וזה ממילא היה מאוחר בשבילו. ב-7.45 הגיע כלב עם כלבנית. אנחנו ארינו רק רכב אחד נבדק.

מחסום הולכי הרגל. – חייל בדרגת סמל מנהל את הבדיקות ביעילות ובמהירות. רוב הנכנסים הם סטודנטים. שני חיילים בודקים את הגברים הצעירים ,אחד את הנשים והגברים המבוגרים, ואחד בודק במחשב את מי שעולה כחשוד ברשימות המספרים שבידי הבודקים. למרות שמדי פעם מגיע גוש של אנשים (אולי כשמגיע אוטובוס) וכולם מצטופפים ביחד באיזור הבדיקה, שמפוזרים בו חומרי בניין וביתנים חדשים ללא שימוש, הם עוברים במהירות והתור נעלם.
במקרים הומניטריים, כמו האשה עם שני התינוקות, או אשה שמובילה עיוור בין המהמורות, הוא מעביר ללא שהיה.

אישה כבת 50 מגיעה ובידה דרכון ירדני ללא ויזה וללא ת"ז. לדבריה היא בדרכה לבית חולים בשכם. לא נתנו לה להיכנס. עירבנו את נציג המת"ק והוא איפשר לה לעבור "בפעם יחידה ואחרונה"..