קלנדיה, יום השישי השלישי לחודש הרמדאן
בשקט בשקט הוערמו המגבלות זו על גבי זו עד שנעשו מגדל שאת סופו מי יישורנו.
התקנות מתגבהות ומתגבעות לגובה, ולעומדת מנגד אין אלא לשאול של מי המוח המעוות שהגה והנחית את המכלול הזה.
למופקדים על קיומם, לאנשי הצבא, אין דעה או מחשבה על מהות פעילותם, אלא ציות עיוור ואמירה שהם "רק ממלאים פקודות", ולא עומד מאחורי המעשה ו/או האמירה, לא זיכרון היסטורי ולא הדהוד ממקום וזמן אחר.
זה שלמעלה וזה שלמטה:
מה שמקדם את פני הבאים הוא חייל חמוש שממוקם מעל ראשי הבאים. החייל מוצב בתוך מגדל מבוצר בפתח המתחם "הסטרילי", הנקי מרגל פלסטינית.
הפרשי הגובה מגדירים ומדגישים בלא אומר את ההיררכיה הנהוגה שבין השליט לנשלטים.
לשלושת כללי הברזל שעל פיהם עוברים לתפילת השישי באל-אקצה: גיל, אישור תפילה ותעודה מגנטית נוספו תתי מגבלות.
אלו כאלו מטרתם אחת והיא להפחית ככל הניתן את מספר המקיימים את מצוות תפילת יום השישי במקום קדשם.
וכך:
- לסב שהגיע לנקודת הבידוק הראשונה עם שני נכדיו שטרם מלאו להם עשר נאמר שמותר לכל בגיר להעביר רק ילד אחד, ושעליו, על הסב, לבחור מי מהשניים יחזור לאחור ומי ימשיך.
סוג של ווריאציה על בחירתה של סופי?
- אישה מצוידת בגיל, אישור מעבר ותעודה מגנטית הושבה לאחור בכלימה.
הסיבה שהיא הציגה אישור מעבר שהונפק לפני שבוע ותת-המגבלה קובע שעל אישור המעבר להיות תקף אך ורק ליום שבו האדם מבקש לעבור. וכך, כמו שגילו של מורשה המעבר יהיה 55 לא יום פחות, אותו הדין חל לגבי נייר שהונפק, לא לשבוע הקודם ולא לשבוע שיבוא. דיוק, רק דיוק.
- ההקפדה היא על קלה כחמורה.
מי ומה שנראו ויותר מכך מי ומה שלא נראו:
נצפתה תנועה דלילה של העוברים בשער היחיד (לעומת שערים
רבים בשנים קודמות) אל המתחם שבו מופעלת רשת הדייגים, היא מערכת הצנזורה הקפדנית.
בנקודת הסלקציה השנייה, בשטח הסטרילי הנקי מרגל פלסטינית, נעשית בדיקה חוזרת קפדנית ומדוקדקת (על פי התקנות ורק על פי התקנות), מי שנמצא שאסור לו/לה להמשיך בדרך ושיש להשיבם לאחור, עשו לו פינדרוס, צעקו לעברו: "יאללה- יאללה, אשמאל", ודחקו אותו אל הנתיב המוביל חזרה.
הסבתא שלא יכלה ולא רצתה להפריד בין שני נכדיה, שניהם טרם מלאו להם עשר, לא השתתפה במשחק הכפוי המלוכלך ושבה עם השניים.
שומם למדי היה השער שמכבסת המילים הועידה אותו כמעבר הומניטארי. רוב הזמן הדלת הייתה סגורה והעומדים בקריטריונים נקשו וצעקו עד שנפתח השער, נבדק האדם/האישה והוכנס/ה.
שוממים לחלוטין ונעולים עד כי נדמה היה שהם חלק מהחומה שמקיפה את מתחם המחסום היו שלושת השערים שפניהם צפונה, לעבר מחנה הפליטים, שערים שבשנים קודמות פתחם המה מאלפים רבים של נשים.
אל פאריסייה: עימותים נמשכים בין הרועים למתנחלים
08.00 אל פאריסייה
כולנו מקבוצת המתנדבים הגענו יחד, מהצפון ומהמרכז, ומייד חלקנו בינינו מי יצטרפו לליווי הרועים ומי יישארו במאהל למשמרת נוכחות.
יעל מריה ומתי יצאו ללוות את נ', שחי בקהילת חומסה הסמוכה להתנחלות בקעות. נ' חווה לאחרונה התנכלויות מצד נער גבעות מההתנחלות של אורי, בניסיון לדחוק אותו מאזור המרעה הפורה על הגבעה.
עדי ותומר יצאו ללוות את נג'יה אשת י', שאספה מעט צמחי תבלין לשימוש ביתי בסביבת התנחלות חמדת. הנשים חששו שהמתנחלים יתנכלו להן וביקשו ליווי. הן הספיקו לקטוף ולאסוף כמות מספקת של צמחים לקראת הבישולים של חודש רמדאן. עדי ותומר התכוונו להצטרף למרעה עם נ', אך בדרך הצטרפו לאחיו, שרעה במורד העמק.
נתי וגלעד יצאו לח'לת מכחול ללוות את י'. אחרי שעה רגועה הופיע פתאום קצין בדרגת סרן חובש כיפה, שהכריז שהם נמצאים בשטח אש ולכן עליהם לעזוב. י' והמלווים טענו שבימי שבת שטחי האש לא פעילים ואפילו מותר לטייל שם, אך דבר לא עזר. הקצין אפילו הכריז שבעוד שעה יחל מטווח!
הרועים החליפו מקום וקיוו להמשך מרעה שקט, אלא שאחרי חצי שעה הופיעו זוג מתנחלים וטענו שהעדר של י' נמצא במרחב רעייה המוקצה למאחז המסונף להתנחלות חמדת. אחד המתנחלים הורה לי' ב'תקיפות מנומסת' לעזוב את המקום ולא עזרו טענותיו ותחנוניו של י' שיניחו להם עוד 10 דקות מרעה. הוא טען באוזני י' שזה שטח של המאחז אך י' יודע היטב שזה לא נכון.
בחלק זה של העולם בעל הכוח הוא קובע, במיוחד כשהוא מקבל גיבוי מקצין צה"ל חמוש, שחזר על טענת 'שטח אש' ודרש שיסתלקו. המתנחלים הורשו להישאר. דין אחד לאדוני הארץ המתנחלים ודין אחר לילידי הארץ הפלסטינים. י' ויתר וירד לרעות בסביבות הבית שם הצמחייה עדיין עשירה ומשביעה והכבשים הסתפקו בזאת. הבעיה המחמירה שהמתנחלים מצרים מיום ליום את שטח המרעה של הפלסטינים, במטרה לאלץ אותם לעזוב, והסכסוכים לא פוסקים.
רעות, גיימי, נטשה וגיל התלוו לעדר של א', שיצא עם אחיו ובנו. האח התגורר עם משפחתו בעיירה טובאס ועבד בישראל עד השבת השחורה בשבעה באוקטובר. אז החליט לעבור לפארסיה ולחלוק את העדר עם אחיו עד שישתנו הזמנים. ילדיו עברו ללמוד בבית הספר של הקהילות בבקעה בעין אלבידה. גם בית הספר הזה פעיל רק בימים ראשון וחמישי בגלל שביתת המורים, שפרצה על רקע עצירת תשלום המשכורות (בין השאר כי ישראל לא מעבירה כספים לרשות). בשאר ימות השבוע השיעורים מועברים בזום, אך תקשורת האינטרנט חלשה באזור והלימודים לא מתבצעים במיטבם. המשפחות ביקשו סיוע בעניין זה ואחד המלווים לקח על עצמו משימה לא פשוטה - להשיג טבלטים ישנים ולחדש אותם עבור כל הילדים או לחלקם. על אף הכוונה הטובה של המבצע, נוצר מתח רב סביב שאלת החלוקה השוויונית של הטאבלטים, ועל אף קרבת הדם (אחים, בני דודים) בין כל המשפחות, כל משפחה גרעינית עדיין דואגת קודם כל רק לילדיה והיחסים נעכרים במהירות.
רחלי ואני מיקי נשארנו בפארסיה לנוכחות מגינה, שכרגיל כללה גם פעילות עם הילדים, והפעם עזרנו להם להתכונן למבחנים באנגלית ובמתמטיקה. תוך כך אפשר היה להבחין שהתלמידים לא מדביקים את החומר הכתוב בספרים (לדוגמה חוסר שליטה בלוח הכפל בכיתות ה-ו) והאשמה תלויה כנראה בשביתת המורים והמחסור בשעות לימוד. ואולי הבעיה נעוצה ברמה הנמוכה מלכתחילה של המורים בפריפריה. עם זאת ההתקדמות בלימודים חשובה מאוד להורים, ועל כן הילדים יושבים ולומדים במטרה שיוכלו לרכוש השכלה גבוהה בהמשך. כולם רוצים להיות רופאים ורואי חשבון ועורכי דין ומי יודע אם יהיה דור המשך לרועים..
את הפעילות סיימנו בהכנת עוגת נקניק משוקולד, קלה ופשוטה להכנה. כל משפחה עם הנשים והילדים הכינו עוגה לעצמם והקפיאו במקפיא. לעת ערב, כאשר הרועים שבו, כולם אכלו בתאווה את העוגה המתוקה.
המרעה על כל שלוחותיו הסתיים בארבע וחצי וברובו עבר בשלווה ובנחת. נתי ואני נשארנו לחכות לאנשי משמרת לילה, שהגיעו כעבור שעה וכולנו הוזמנו לארוחת טרום רמדאן, אורז עם בשר ומלוחיה, מאכלי תאווה!