דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ה' 14.2.08, בוקר

צופות: 
עפרה ומירה
14/02/2008
|
בוקר

6:30-11:30

מעבר מיתר (סנסנה)
השעה 6:25. עם התקרבנו לחנייה בצד הישראלי אנו מזהות שהמצב לא טוב. עשרות רכבים עדיין ממתינים. לכן אנחנו פונות ישירות לצידו הפלסטיני של המחסום. להערכתנו עמדו בשעה זו למעלה מ 300 איש הן בתוך האזור המקורה הן בשרוול ההמתנה והן באזור הסככה. עם הגיענו אנו שומעות את עובדות המקום "נובחות" לעבר הפלסטינים שהמחסום סגור. "לכו, לכו, המחסום סגור", הן חוזרות ונובחות לעבר הפועלים. גם ממגדל התצפית מרים את קולו התצפיתן עם אותו המסר – אין מה להמתין המחסום סגור. חלק מהפלסטינים מתחילים ללכת אחורה לכיוון הרכבים.

משיחה עם שלומי עולה שהמחסום נסגר לכמה דקות עקב אירוע ביטחוני וייפתח בקרוב. אנחנו עומדות ביציאה לכיוון החניה ומבקשות מאנשים לחכות עוד כמה דקות בתקווה ששלומי לא טועה. לפי מיטב הבנתנו המחסום נסגר כמה דקות טרם הגיענו, ועד אז עברו הפועלים.

אנו ממתינות כ 15 דקות.

שוב שיחה לשלומי. עונה אבנר ואומר שהמחסום נפתח. ואכן במעבר הרכבים יש תזוזה. אולם במעבר הולכי הרגל עדיין לא קורה כלום, והצפיפות והלחץ רק מתגברים. כמה פלסטינים מקצרים את ההמתנה ע"י מעבר מעל אחת הגדרות. מעמדת התצפית מנסה "שומר ישראל" לחנך את האנשים: "אתה, אתה שם, אתה לא עובר". עשרות אנשים צפופים ומעוכים עומדים במקום. למי בדיוק הוא מתכוון – רק הוא יודע. האווירה מאוד קשה. לאורך כל הזמן צרחות וצעקות לעבר הפועלים מעמדת הבידוק ומהרמקולים.

אנחנו מחליטות לעבור לצידו הישראלי של המחסום ומקוות למצוא הסבר לעניין. בכניסה מצידו הישראלי שוב מקדמות את פנינו נביחותיהן של הבודקות. גועל נפש. אופן דיבורן מביש.

עם כניסתנו לתוך המחסום מתחילים הפועלים לצאת לאט לאט. אנחנו ניגשות לעמדות הבדיקה ומעברו השני של החלון אנו רואות 8! בודקות: שתי חיילות מ"צ ו-6 בודקות אזרחיות. שתיים מהן יושבות בסמוך לחלון הבדיקה והאחרות על השולחנות. בנוסף יש בודק גבר אחד. נראה שהחבורה הצוהלת מרוצה מכל העניין. אובדן של ימי עבודה קריטיים עבור הפועלים לא ממש מעניין אותם. שהפעולים יחכו, לנו חם ונעים, יש אווירה טובה וסבבה. אחת הבודקות מזהה שאני סופרת ורושמת ומתחילה לצעוק גם עלינו. בלי שום בושה ובלי שום מעצורים לפיה. בשלב הזה נעצרת הבדיקה לחלוטין. החבורה כולה, בחדר הקטן רוגשת ורועשת, למסיבה הקטנה הצטרפו אורחות לא קרואות. במקביל אנו מנסות להתקשר לשלומי. הוא לא עונה.

למקום מגיע אבי. מאבטח חביב ורגוע. אנחנו מעלות את הדברים ונראה שרק נוכחותו גורמת לעבודה מהירה ויעילה יותר. הפועלים מתחילים לצאת. אבי מסביר שהיום היה אירוע ביטחוני שבגללו נעצרה הבדיקה לכמה דקות. אנחנו מציינות שהגענו למקום ב 6:30, אז הודיעו לאנשים שהם יכולים ללכת הביתה כי המחסום סגור. עכשיו השעה 7:03 ורק עכשיו מתחילים פועלים לצאת. האירוע, לפי מה שאמר לנו שלומי בטלפון, הסתיים בשעה 6:37.

למקום מגיע יהודה – סגנו של שלומי. גם הוא סבלני, מקשיב ופתוח לשמוע. מציין אף הוא את האירוע הביטחוני שהביא לעיכוב. (חשוב לציין שגם בלי האירוע הביטחוני בשעה 6:30 היו  להערכתנו 300 איש במחסום. מה שמעיד על בדיקה לא מאוד יעילה). במהלך עמידתנו במקום פונים כמה פועלים ליהודה בתלונות על האיחור. הוא מתייחס בסבלנות ובנועם והליכותיו הנעימות מעודדות אותנו. אנחנו מעירות על אופן התבטאותן של הבודקות כלפי הפועלים, על התייחסותן המזלזלת ועל כך שהעבודה פשוט לא נעשית. השיחה נמשכת כ 15 דקות. במהלכן ממשיכים הפועלים לצאת. יהודה ואבי עוזבים את המקום לאחר כמה דקות. הטון של הבודקת משתנה ובאופן מדהים היא לומדת גם להגיד את המילה "בבקשה" (3 פעמים במהלך שהותנו במקום). אחד הפעולים ניגש אלינו ומתלונן על כך שאינו יכול להעביר שמן זית וכתוצאה מכך נאלץ לחכות עוד חצי שעה במחסום. אחד הפועלים מתלונן על כך שאבקת הקפה שהביא הוחרמה. בשלב מסוים מזהות הבודקות שוב את נוכחותנו. הבודקת מנסה את כוח האצבע שלה עלי וצורחת על כך שאני רושמת. הן קוראות שוב לאבי וזקי שמבקשים שנצא מהמקום. אני מסרבת וטוענת שאינני מפריעה לעבודתן ושהבודקת החצופה מהעמדה תלמד לדבר. אחרי כמה דקות של שיחה עוזבים אבי וזקי את המקום. אנחנו ממשיכות לעמוד בסמוך לקרוסלה הפנימית ולמכונת השיקוף עד 8:15 לערך כאשר אנחנו רואות שנותרו במחסום מספר פועלים מצומצם.

מתוך עמידתנו במקום זמן כה רב אנו מגיעות למסקנה שחלק מהעיכובים נובעים מחוסר ידע והבנה של חלק מהפעולים את נהלי הבידוק. כמו כן אנו מתרשמות שהבודקים עצמם אינם עקביים בבדיקה ולכן העלנו מספר הצעות לייעול:

    * תליית שלט (בערבית) ובו הנחיות לגבי הבדיקה הגופנית, מה להוריד, מה להשאיר, מה להניח במכונה.
    * תליית שלט (בערבית) לפני הכניסה לבדיקה ובו פירוט על הדברים המותרים והאסורים (אוכל, שתיה וכו'...) למעבר במכונת השיקוף.
    * הבאת שני שולחנות עליהם יונחו הדברים אחרי הבדיקה במכונה (כיום החפצים מונחים על הריצפה).
    * מתקן מיםinfo-icon — מאחר וכנראה שאסור להעביר נוזלים. מים קרים וחמים (אולי באחרית הימים).
    * במקרה של אירוע, יש ליידע את הפועלים בערבית בצורה ברורה על עיכוב. הניסיון של חלק מהפועלים לחזור אחורה והניסיון של אחרים להתקדם על חשבונם גורם ללחץ שלמרבה המזל לא הביא לפגיעות פיזיות. בנוסף, הסבר ברור יחסוך הרבה מירמור, כעס, השפלה ואובדן ימי עבודה.
    * חינוך המאבטחים ליחס אדיב, יחס של כבוד, דיבור בטון נעים.

חשוב לציין: במקום נבנות שתי עמדות בדיקה נוספות שיאפשרו מעבר מהיר יותר.

כביש 60

מזג האוויר הסגרירי והקר מביא לתנועה דלילה מאוד של אנשים. לעומת זאת התרשמנו שיש נוכחות ערה יחסית של רכבים צבאיים באזור.

לאורך כל הדרך נראה שמישהו הפעיל שוב את הטרקטורים. אחרי הגשם של השבוע שעבר נערמו מחדש והוגבהו כל תלוליות העפר בצידי הדרכים. כל החסימות לאורכו של הכביש שרירות וקיימות וכן כל הפניות והכבישים היורדים מהכביש לעבר ישובים או בתים סמוכים.

כמו כן לא ראינו אף רכב פלסטיני נוסע על הכביש.

דורה אל פאוור – פתוח להולכי רגל.

צומת הכבשים – פתוח להולכי רגל. כרגיל – מלא בוץ!

חברון

השעה 8:50. את פנינו בכניסה לעיר מקדמים דגלים ירוקים לבנים – הנח"ל חזר. אתמול הגיע גדוד 50 לחברון. אולי הוא יביא עימו אוירה שקטה יותר.

המחסום שלפני מערת המכפלה: 3 נערים מעוכביםinfo-icon – שניים בני 15.5 ואחד בן 14. אין להם תעודות זהות. בעמדה שני חיילי מג"ב מאוד לא נעימים. אחד (עם ציציות) מזלזל, והשני פשוט מתעלם. אחרי 15 דקות משוחררים הנערים לדרכם.

תל רומאיידה –  במעלה הכביש צועד האיש של החלב עם חמורו. אנחנו חוצות את הרחוב השומם. שני חיילי מג"ב ניגשים אלינו. אחד מהם מזדהה בשמו. השני מבקש לראות את התעודות שלנו. הוא לא רוצה שנדע איך קוראים לו, ולכן פונה אליו החייל השני ללא ציון שמו המפורש. עניין התעודות הוסדר, אנחנו אכן אזרחיות ישראל. הבית שבקצה של הרחוב של השכונה היהודית, מעבר לשער המיידע אותנו ש"כהנא חי",  נטוש? בעבר היה נראה שמישהו מטפח את הגינה אולם כעת נראה שהבית ריק, העצים עמוסים פרי והחלונות מוגפים.

מחסום מערת המכפלה: 3 מעוכבים. הם משוחררים אחרי כמה דקות. במחסום שלפני מערת המכפלה 5 מעוכבים צעירים. מעל 45 דקות עמדו וחיכו עד ששוחררו. בזמן שעמדנו איתם עברו במקום כמה אנשים נוספים אולם מהם לא ביקשו החיילים אפילו לראות תעודות. שוב תהינו במחשבתנו, וניסינו להבין את ההיגיון, את הסיבה ואת התועלת שצומחת מבדיקות אלה. כמובן שללא הועיל. אחד הצעירים מרגיש לא טוב. ביקש לשבת בצידו השני של הכביש שם יש בטון ולא צריך להתלכלך בבוץ. החייל המזלזל (מקודם) קורא לו אליו, עומד מעליו על החומה, מבקש שוב שיתקרב. הכוחניות וההשפלה זועקות לשמיים. הוא מסביר לבחור החולה שהוא לא יישב בצד השני בגלל הבחורות ומצביע לעברנו. אני פונה לעמדת המשטרה שבמערת המכפלה בתקווה שייתנו לי אמצעי קשר למפקד של החייל. שוטר שפונה אלי מסביר באדיבות ונימוס רב שמדובר בהתנהלות תקינה ו"עדיף לא לעשות סיפור". במחסום מערת המכפלה אני מוצאת את המפקד של החייל. מסבירה את העניין ושומעת אותו דורש ממנו להישאר בתוך העמדה ולא לצאת. כנראה שמדובר בבחור בעייתי שכבר עשה בעיות. בינתיים במחסום זה 8 מעוכבים ולכן אנחנו מתפצלות.

צעקות, שריקות וקריאות רמות נשמעות מעברו של בית הספר הסמוך לבית המרקחת. החיילים קופצים. שלושה חיילים רצים לכיוון. סופה משטרתית מוזעקת למקום. מסתבר שמשחקים שם משחק כלשהו ויש עידוד וקריאת שמחה. האווירה נרגעת שוב. המעוכבים עדיין מעוכבים. אחרי 20 דקות הם משוחררים. לפתע מדבר החייל בקשר, מבקש לשחררם ולאחר שלא מקבל מענה הוא פשוט קורא להם ומחזיר לכולם את התעודות. מה קרה פה עכשיו? איך מזלזלים בזמן של אנשים. הרי שום דבר לא נבדק. הכל שרירותי. רוצים לוקחים תעודה, לא רוצים מעבירים בלי בדיקה ואין שום הגיון ואין שום עניין ביטחוני, סתם התעללות.

... ובמהלך הזמן הזה יושבת לה נערה (מתנחלת) על מדרגות חנות המזכרות של הישוב היהודי וקוראת ספר. משני צידיה מעוכבים, מתדיינים, מקבלים זימונים, משתחררים, והיא – מה עובר לה בראש? האם היא בכלל רואה?

בסביבות 11:30 אנחנו עוזבות את המקום אחרי שכל המעוכבים שוחררו.

כביש 317

שני פלסטינים רכובים מתקדמים בצד הכביש. רק לחמורים יש אישור לנוע פה.

זיף – פתוח.

בסמוך לאביגיל הגביהו את מעקה הביטחון ועכשיו הוא כפול בגובה. (איזו מטרה זה משרת?)

הדרך מטוואני ליאטה נחסמה מחדש.