מחסומי הצפון: היהודים הכי טובים...

צומת ברטעה המזרחית (כביש 6115): בשש בבוקר הצומת כבר מזמן רוחש ושוקק מהומה רבה. כל הפלסטינים שעוברים בגדר ההפרדה מתנקזים לתחנה המרכזית שצמחה כאן במהירות. אוטובוסים ומוניות, רכבים פרטיים וטרנזיטים של קבלנים, באים לאסוף אותם. בעיקר את בוני חריש סיטי שגדלה בקצב זריז. בלגן גדול אבל מתנהל ללא מתח שמאפיין מחסומי קצה במעברי הבוקר. יש דוכנים מאולתרים לקפה ומאפה (ארגז הפוך) ומסביבם אנשים עם כוסות ביד וחיוך, בדרך כלל, או שאני סתם ממציאה סיפור על שמחה פורתא.

מי פתח את הפתחים בגדר אנו שואלות, ואומרים לנו בפסקנות: זה - חיילים.

פה ושם במורדות הגבעות ממזרח (כיוון כללי) לגדר ההפרדה וכביש המערכת, אפשר לראות בבירור טורים של אנשים נעים במהירות לעבר ההסעות. ביניהם רבים בעלי אישורי מעבר תקפים, שמעדיפים על הבוקר ללכת ברגל קילומטרים אחדים ולהסתכן במפגש עם חיילים שרואים את כולם ועלולים להתנפל ולהתנכל, במקום לעבור "בצורה מסודרת" במחסום ברטעה (בפנים יש מיזוג) בלי להזיע עוד לפני שהתחיל יום העבודה שלהם. זו שנאת המחסומים וכל מה שהם מייצגים, זו אשלייה של מעבר חופשי, וגם הידיעה הברורה שהחגיגה לא תחזיק לעד. 
בדרכנו לעאנין ראינו באותו אזור שוקק פרצות בגדר, גם ג'יפ צבאי וסביבו חיילים חמושים, חוסמים "ציר". מכל המשעולים והשבילים והכבישים מסביב בהם אצים רצים מבריחי גדר בריש גלי ללא מורא, דווקא פה חוסמים. אין מה לחפש הסבר. ככה זה.

מחסום עאנין שש וחצי: ביום רביעי שעבר לא אפשרו למחמוד לעבור למרחב התפר בתואנה שהשער תקוע ולא נפתח. זה לא שער שמחליק על מסילה אלא שער שפותחים בדחיפה הצידה. אנשי עאנין טוענים שהשער הזה לא נתקע, לא יכול להיתקע. כעבור חמישה ימים ביום שני השבוע שוב לא נתנו לו לעבור. למה, כי הוא לא הגיע בזמן למחסום אלא חמש דקות מאוחר יותר. המחסום אמור להישאר פתוח כחצי שעה משש וחצי. אבל, מילכוד: כיוון שלא הגיע בזמן אז הם נסעו והשאירו אותו לנפשו. במתק סאלם אמרה לי החיילת: החיילים אמורים להיות שם חצי שעה, יש לו עוד עשר דקות אז שיחכה (איכשהו יש לי הרגשה שהיא בטוח לא קראה את מילכוד 22). אבל החיילים כבר נסעו, אני אומרת. מה היא עונה? אם הוא לא רוצה לחכות שלא יחכה. זה היה לפני כמה ימים.
היום, בטוח לכבודנו, המשמרת במלואה: חיילים, נציג המת"ק. שני חיילים עוטי מסיכת שחורות ניגשים לברר. כן כן, יודעים על מחסוםווטש. מה באתם לכאן? אני עונה:  משמרת, כמוכם. ניסיתי לברר מה היה כאן ביום שני. מייד נעשיתי שקופה.

החיילים אגב לא חיכו חצי שעה. עברו הפלסטינים, הם סגרו ונסעו. נפגוש אותם במחסום הבא. הם נוסעים על כביש המערכת ואנחנו חוצות את אום אל פחם. קבוצות ויחידים של מבריחי גדר מתגודדים לאורך הכניסה הדרומית לעיר. מזהים אותם בנקל. הם מתנקזים לנקודה מסוימת,  כנראה ל"שוק עבדים", אולי יתמזל מזלם ומישהו יבוא לחפש בנאים ורצפים ומי שלא יהיה.

טייבה רומנה שבע: 200 מטרים לפני המחסום יש ירידה קלה לכיוונו. על הכביש ליד הבית האחרון יש חסימה מפתיעה. סילקנו את מוטות העץ הצידה והמשכנו למחסום. הולכי רגל בודדים ושני טרקטורים עברו. נכמר הלב לראות אותם מול החיילים בעמדת הבידוק, עומדים בהכנעה, בשקט, אפופי תיעוב, עד שיבדקו אם הם כשרים גלעט. ראשון יוצא מכר ותיק, שתמיד שמח לקראתנו. היום פניו נפולים, חורשים את הכביש. עונה לשלום שלנו בחמיצות. מה קרה? למה בלי חיוך היום? התגובה הבלתי צפויה שהוא הנחית עלינו הממה אותנו. למה שאני אתן לך חיוך. למה, אתם עושים משהו בשבילי? מתי עשיתם משהו בשבילנו? מה אתם עושים פה בכלל... והלך.  התכווצנו.

בדרך חזרה לעיר אנחנו מבחינות שמישהו עשה סדר בחסימה על הכביש. על ידה למעלה, על תל קטן, ניצבים שלושה גברתנים, בידיהם אלות, אולי סתם מקלות, לרגע נראו כמו חיילים. הסתכלו עלינו, הסתכלנו עליהם, לא הבנו. בהמשך אספנו טרמפיסט שסיפר כי החסימה על הכביש היא נגד ציידי הפועלים, שבאים במכוניות לאסוף אותם כאן, אחרי שהפועלים מהגדה עברו בפרצות בגדר. הם לא רוצים שיהיה פה שוק עבדים כדי שזה לא ימשוך את הצבא לכאן. ועל הדרך, כך נאמר לנו, הם גובים 20 שקל מכל פועל שעבר ! נדהמנו. מבריחי הגדר הם החוליה הכי חלשה בסצינת המרדף אחרי פרנסה/עבודה, והנה אחיהם מהעיר הגדולה לא מהססים לעשוק אותם ובאלימות לשמה. מאחור במכונית אומר הטרמפיסט: תאמינו לי היהודים הכי טובים. הערבים הכי גרועים.

בשני המחסומים החקלאיים התלוננו בפנינו שאי אפשר לחדש אישורי מעבר. המתק הפלסטיני לא עובד, לכן אי אפשר להעביר באמצעותו בקשות לחידוש האישורים (בקרוב המסיק) למתק הישראלי. מדאיג אותם שלא מחדשים אישורים לבני המשפחה. בדצמבר נגמר לי האישור, אמר חקלאי מעאנין, מה יהיה? לא יודע. מסרנו לו את הפלסטר שהיה ברשותנו, את מספר הטלפון של המוקד להגנת הפרט.

הבוקר כיסו ערפילים את מחסומי הצפון. או שמא היו אלה אדי רוע ורעל שעולים מביצת הכיבוש המצחין.