אני רוצה להשמיע את קולי / בת 14, בקעת הירדן
האם לכל ילדי העולם יש חיים בטוחים? האם מישהו שאל את עצמו כיצד חיים הילדים בבקעת הירדן? הכיבוש הארור מותיר לנו ילדי בקעת הירדן פרצופים זועפים, חיים בשוליים, ילדים שליבם שבור. יש מילה אחת שהעולם הזה צריך לשים על לבו, מילה שלא הוענקה לאף ילד פלסטיני בבקעת הירדן, והמילה היא זכות. הזכות לכל דבר. אני רוצה לחיות כמו שאר ילדי העולם. אני רוצה לחיות בבטחה, ללא פחד וללא חרדה. נבראתי לחיות ולא למות. וכל זמן שאני חיה אני רוצה שקולי יישמע. כל העולם חייב לשמוע את קולי. אני רוצה לשחק, אני רוצה לרוץ.  אבל המציאות היא לא כזאת. אני חיה כמו ציפור בכלוב, ללא מוצא.
אני חיה בין הרים גבוהים בהם בנויים מחנות צבא שמשקיפים עלינו ובצידם התנחלויות שמקיפות אותנו. אני מתעוררת באמצע הלילה מרעש כדורים או מקול מטוסים, או מחיילי הכיבוש הציוני שעושים חיפוש בבית או שבאו לעצור את אבי, והיום שלי מלא בטרדות ובעבודה קשה. יוצאת למרעה עם עדר כבשים מוקדם בבוקר ושוב באמצע היום. ותוך כדי יש להכין אוכל לכבשים, לנקות את הדיר, לחלוב, להכין את ריבועי הגבינה, וגם לדאוג לעצמינו. וכשבא הערב מגיעה הארוחה הראשונה שלי מאז הבוקר. ולמחרת מתחיל עוד יום, שהוא דומה בדיוק ליום של אתמול. אני מקווה שיבואו ימים בהם נוכל לרעות את הצאן בשטח פתוח, לגדל שדה בלי פחד, לשחק ולרוץ חופשיים במרחב הפתוח.
ועד בשאראת, בת 14, בקעת הירדן

בגיליון זה אנו מציינות את יום זכויות האדם הבינלאומי ומקדישות אותו לילדה ולילד הפלסטינים. רק בעשרת החודשים של השנה נהרגו 11 ילדים ונפצעו 584 על ידי כוחות הביטחון הישראלי ו-24 על ידי מתנחלים. איך אפשר לדבר על זכויות כאשר נגזלת זכותם הבסיסית ביותר לחיים ולשלמות הגוף?

הכיבוש פוגע בחיי הנפש של הילדים הפלסטינים,

אך גם באלה של חיילינו

אלוהים מרחם על ילדי הגן
פחות מזה על ילדי בית הספר
ועל הגדולים לא ירחם עוד (י. עמיחי)

אבל על ילדי הכפרים והקהילות הפלסטיניות בגדה המערבית אלוהים פסח. הכיבוש הישראלי אינו מרחם לא על ילדי הגן ולא על ילדי בית הספר. כבר חמישה עשורים וחצי נולדים ילדים שאינם מכירים חיים שאינם נתונים תחת מגף הכיבוש, חשופים מדי יום לאלימות ולהשפלה - אם מצד מתנחלים אלימים, כפי שכתבה גליה עוז שהתלוותה אל חברותינו ופגשה את סוג'וד, שמתנחלים פגעו בה כשהייתה קטנה - ואם מצד הצבא. 
 
אמנת זכויות הילד הבינלאומית שנחתמה ב-1989, ושישראל אשררה, מקנה לקטינים הגנה רחבה מזו של מבוגרים בשל ההכרה שחוויות של אלימות עלולות לפגוע בהתפתחותם.
ילדים פלסטינים חיים מיום לידתם בסביבה נטולת הגנה. הם חשופים לאלימות לא רק ברחוב סמוך לבתיהם, אלא גם מותקפים בגינת המשחקים שמתנחלים פולשים אליה; בית הספר אינו מוגן כי מתנחלים וחיילים משליכים לתוכו רימוני גז. גם נסיעה במכונית המשפחתית מסכנת את חייהם  – כך קטל ירי מיותר של חייל את חייו של מוחמד אל עלמי בן ה-12 כשחזר במכונית עם אביו ושני אחיו מקניות.
אין הגנה בין כותלי הבית בבקעת הירדן – דחפורים אימתניים מאיימים להחריבם עם שחר, ואין להם הגנה אפילו במיטתם בגלל החיילים שפורצים לבתיהם באישון לילה. אז גם מתבצעים מדי פעם מעצרי ילדים. במציאות כזו אין להורים שום יכולת לגונן על ילדיהם.

 במאמרן "והילד הזה הוא (לא) אני" מצטטות המחברות (ש. אלקלעי ואחרים) את דברי הפסיכולוגית  ח’ אולמן (Ullman, 2006) בתרגום שלהן: "כאשר המציאות היא טראומתית, מופעלים מנגנונים של פיצול והתכחשות והחלקים הרעים נשארים חבויים מתחת לפני השטח. בעל הכוח שומר את הנעשה בסוד אפילו מעצמו בעוד הקורבן מחזיק בקרבו ידיעה סודית על חוסר אונים והשפלה".

משמעות הדבר היא שהילדים הללו גדלים בתחושות של חרדה, השפלה ואי-אמון בסיסי בעצמם ובבני אדם. אחד מאחיו של מוחמד אל עלמי מתעורר בלילות כבר כמה חודשים בגלל סיוטים. בנו של נ' נעצר בהיעדר אביו ומאז נהפך מנער עליז לדיכאוני. ומה יהיו ההשלכות לכך בבגרותם?
גם בנינו ובנותינו הנשלחים למשימות האלימות וההשפלה חוזרים אל החברה הישראלית מפוצלים בנפשם. מדאיגה ההשפעה שתהיה לכך בעתיד עליהם, על ההורות שלנו ועל החברה שלנו. 

בגיליון הזה נספק לכם הצצה אל חייהם של הילדים האלה מתוך התיעוד של חברותינו, וגם נספר על פעילותן ומאמציהן להעניק לילדים האלה מעט אור ולעורר בהם קורטוב אמון בבני אדם. זה באינטרס של שני העמים.

מעצרי ילדים והעמדתם למשפט בבית הדין הצבאי
 

ישראל עוצרת לחקירה מדי שנה 800–1000 ילדים פלסטינים מסיבות שונות ולעיתים משונות, ובכל רגע נתון מוחזקים במעצר או במאסר בין 150 ל-250 קטינים פלסטינים. חלקם משוחררים והאחרים נשפטים במערכת המשפט הצבאית.

רק לאחרונה הורה שר הביטחון להפסיק את הנוהל של הצבא לפרוץ לבתים של פלסטינים באישון לילה, אך הוא נמשך – ולעיני המשפחות המבוהלות נלקחים ילדים מתוך מיטותיהם ליעד לא ידוע כשהם אזוקים בידיהם, לפעמים מאחורי גבם ופלנלית מכסה את עיניהם. אחרים נעצרים בצאתם מבית הספר. רק כעבור שעות ארוכות, לפעמים ימים, מורשים הילדים העצורים לפגוש הורה או עורך דין.

החוק הצבאי אינו מגן על זכויותיהם של קטינים, כנהוג בישראל. רובם מוחזקים במעצר עד תום ההליכים. כך הם נתונים ללחץ מתמשך של איומים, השפלות ומכות כדי לאלצם להיענות לדרישות החוקרים להפליל חברים, או להודות בכול כדי להגיע להסדרי טיעון ולהשתחרר – ללא משפט הוכחות.
מאז שנת 2006 אנו מתעדות דיונים בבתי הדין הצבאיים ואת דברי בני המשפחות המגיעים לשימוע:

• הדיונים להארכות מעצר נעשים ב"שיטת הסרט הנע" - אפילו עד 55 תיקי קטינים בדיון אחד;
• החשד העיקרי שבגינו נעצרים ונשפטים ילדים פלסטינים הוא עבירות של יידויי אבנים – גם כשהעדויות סותרות ואינן מבוססות;
• השתתפות בהפגנות – ולעיתים בתוספת "הפרעה לחייל במילוי תפקידו", כלומר כשהקטין בורח מהחייל שרדף אחריו אחרי פיזור ההפגנה, וקרה גם שקטין נעצר לאחר שנפצע בהפגנה מפליטת כדור של צה"ל, קטינים נעצרים גם על סמך "הפללה" של קטינים אחרים במהלך חקירות.
• בשנים האחרונות גדל חלקם של מעצרים בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות, ולא נפקד גם מקומן של תלונות שווא של מתנחלים.

מאז פרצה מגֵפת הקורונה מתנהלים הדיונים בבתי הדין הצבאיים בווידאו, נסתרים מעיני הקהל. בסגרים ניתנה לקטינים אפשרות לדבר עם בני משפחה במשך 10 דקות בלבד אחת לשבועיים וביקורי עורכי הדין הוגבלו מאוד. לאחרונה הוצא מחוץ לחוק הארגון הפלסטיני הבינלאומי DCI המעניק סיוע לילדים במעצר. 

ילדים פלסטינים והריסות בתים
 

כל כמה שנים מתכנסת הוועדה לזכויות הילד בכנסת לדון בנזק הנפשי הנגרם לילדים ישראלים שביתם נהרס, בעיקר אם הם עדים למעשה. מביאים תיעוד, מופיעים ילדים והוריהם, שומעים עדויות של פסיכולוגים, וטוענים לזכויות הילד לעזרה נפשית ולדיור חלופי. מי מטה אוזן למצוקת הילדים הפלסטינים?
קרוב לאלף ומאה מבנים של פלסטינים נהרסו רק בשנתיים האחרונות, כי ישראל אינה מאפשרת להם לבנות עם היתר על אדמתם, והשאירו 574 ילדים ללא קורת גג.

את העלייה התלולה במספר ההריסות אנו רואות יום יום בשטח. בעבר קיבלנו מדי פעם ידיעה על הריסה ויכולנו לבוא ולתעד, ולפעמים לעזור. לאחרונה כמעט בכל ביקור שלנו בבקעת הירדן ובדרום הר חברון, שם הוכרזו שטחים נרחבים כשטחי אש או שמורות טבע, כדי להרחיק את האוכלוסייה החיה בהם עשרות שנים, אנו שומעות על הריסות. אנו פוגשות אנשים בחרדה כי קיבלו צווי הריסה, מבקרות משפחות שמגוריהם נהרסו, מתרגשות מילדים קטנים ותינוקות חשופים לשמש היוקדת בקיץ ומופקרים לקור החורף.
יחד עם פעילי ארגונים אחרים אנו עוזרות להקים מחדש את מה שנהרס ונגזל - עד ההריסה הבאה. קרוב ל- 100 בני משפחות הרועים מח'ומסה שכפרם נהרס 8 פעמים השנה מנסים לשקם את חייהם באמצע שום-מקום בשולי שטח האש, רחוק מיישובים אחרים, מה יעשו הילדים, שמגיע להם לחיות כמו כל ילד אחר בעולם? 

קריאה, כתיבה וחשבון – משימה קשה לילדי הגדה המערבית
 

ילדים בכל העולם אוהבים ללכת לבית הספר בלבוש יפה, מצוידים בתיק בית ספר, מחברות וקלמר עמוס. למרבה הצער, שגרה זו נמנעת מילדים פלסטינים רבים בגדה המערבית.
השגרה שתלמידים בבתי ספר בגדה פוגשים שונה לחלוטין, בייחוד באזור C (60% מהגדה). באזור הזה, הנתון באחריות ביטחונית ואזרחית ישראלית, אי-אפשר להקים גנים ובתי ספר חדשים כי אין אישורי בנייה.

אבל יש ויש בכל אזורי הגדה - וחברות מחסום ווטש מתעדות -

• הריסות וצווי הריסה לגנים ובתי ספר: בכפר סימיה הרס המינהל האזרחי שוב את בית הספר שנבנה מחדש על אדמה פרטית אחרי הריסת הקודם, והוציא צו הריסה לבית הספר באיזווידין.
• אלימות מתנחלים: בחברון זקוקים התלמידים להגנה מפני התנכלויות מתנחלים.  
• לילדים מכפרי הסביבה אינם יכולים להגיע לבית הספר בא-תוואני אלא רק לאחר שהוסדר להם (ביוזמת מחסום ווטש) ליווי צבאי. בבורין, מגיל צעיר ילדים חיים בחרדה מתמדת, ובתחושה שבשום  מקום לא בבית, ולא בביה"ס, אינם מוגנים מפני פגיעה והתקפה של מתנחלים, לעתים בגיבוי הצבא.
• נוכחות צבאית מעיקה ותקיפות: שני ג'יפים צבאיים הגיעו לשער בית הספר בא-סאוויה שבמרכז הגדה והחלו להמטיר עליו גז מדמיע. בירושלים, גם גני ילדים לא היו חסינים מפני הצבא. על  פי נתוני OCHA, ב-2019 אירעו בחברון לבדה 69 מקרים של השלכת רימוני גז אל בתי ספר, שפגעו במאות מורים ותלמידים.
• עיכובים ומחסומים: בדרך לבית הספר נאלצים ילדים ומורים לעבור במחסומים, שמקשים עליהם להגיע ליעדם. בבקעת הירדן המצב חמור במיוחד – שם, כדי ללמוד, נאלצים הילדים מקהילות הרועים לעזוב את בית ההורים ולהתגורר עם קרובי משפחה סמוך לבית הספר. את הדרכים בהם נהגו לעבור בדרכם לבתי הספר חסם הצבא באמצעות תעלה עמוקה, ובמקום אחר בבקעה חוסמים את דרכם המתנחלים בגיבוי הצבא. על אף הקשיים אנו פוגשות שם צעירות עם רצון עז ללמוד ומסייעות להן גם להמשיך ללימודים גבוהים את הלימודים ועוזרות להן על-ידי גיוס תרומות.

כל אלו הם חלק משגרת הלימודים היומיומית - והזכות היסודית לחינוך נפגעת קשות. ועל אף הקשיים, אחוז הילדים הלומדים בבתי ספר יסודיים (97% משכבת הגיל הזאת) הוא מן הגבוהים במזרח התיכון (אך יורד ל-60% בהמשך).

שנות הילדות בהן אמורים הילדים להיות שמחים, סקרנים וחסרי דאגה הן לילדי הגדה המערבית שנים טראומטיות עם השלכות קשות על עתידם של דורות של צעירים.