עופר - הארכת מעצר, קטינים

צופות: 
תמר גולדשמיד, איה קניוק, ניצה אמינוב (מדווחת)
03/08/2014
|
בוקר

 

רבות נכתב, הן בדוחות שלנו והן בפרסומים אחרים, על ההצגה הקרויה "משפט צבאי", אבל תחושות התדהמה, הכעס, הצער ועוד עולות בכל פעם מחדש.

 

נכנסנו לאולם 7 שבו מתבצעות הארכות מעצר.

על ספסל הנאשמים ישבו 6 קטינים (בדרך כלל יושבים 4) ופניהם מביעות מבוכה מוחלטת. עורך הדין, שברור לחלוטין כי זו הפעם הראשונה בה הוא פוגש בהם, מנסה לחלץ מהם אינפורמציה ולמסור להם פרטים. בקצה האולם כמה בני משפחה ובתוך כל המהומה גם נעשה ניסיון לסוג של קשר עם העצורים. התובע, איש המילואים צחי אונגר, מנסה לעשות סדר כלשהו בערימת התיקים שלפניו. המתורגמן בכלל אינו מתפנה למלא את תפקידו, כלומר לתרגם,  ועסוק בעדכון רשימת הדיונים המונחת לפניו, יוצא החוצה לנסות לקרוא לבני משפחה.

 

ברשימת הדיונים לאותו היום היו 55 שמות! בנוהל תקין גם בבקשה להארכת מעצר יש צורך להציג את החשדות, לדווח כמה פעולות חקירה נעשו, כמה פעולות נוספות נדרשות תוך ציון זמן. לסנגור צריכה להיות האפשרות לשאול את התובע את כל אותן השאלות ופעמים רבות גם להציע חלופת מעצר. מהשופט נדרש ללמוד את התיק, לשמוע את טיעוני הצדדים ואז להחליט. באופן פורמלי ההליך שפרטתי אכן מתנהל, כמובן שבקצב של סרט נע מהיר ביותר, וכך אפשר להכניס אותו לסטטיסטיקה של דיונים משפטיים.

עורכי הדין מבקשים דחייה, כך אולי יצליחו ללמוד מעט יותר על התיק. התובע נענה ברצון והשופט מאשר. הייתה אמנם פעם אחת בה השופט מנשה וחניש גער בתובע על כך שהגיע לא מוכן ואיך אפשר להגיש כך את התיק, אך זה לא שינה במאומה לגבי הדיון.

 ורק בני המשפחה מביטים ביקיריהם בעיניים כלות, לעתים מוחים דמעה, ובפעם הבאה שוב ייצאו מביתם לפנות בוקר, יגיעו מוקדם בבוקר לבית המשפט, ויחכו שעות רבות לאותן כמה דקות יקרות בהן יוכלו לראות העצורים.