דרום הר חברון, חברון, תרקומיא

נכנסנו ממחסום תרקומיא. 10.00 בבוקר הכל מתנהל בשקט. אין פועלים בסככה ובחניה הרבה מכוניות.

בכביש 35 אין שום דבר חריג. הנוף עכשיו מקסים.

בצומת שויוח'-סעיר חסמו את הכניסות אליהם ואל חברון. הכל מתנהל ב"גב אל גב", אנשים וסחורות.

הגדילו לעשות המתנחלים שציירו על כל הבטונדות שם את דגלי ישראל. איש לא מחק.

חברון

על שער הכניסה המפריד בין קרית ארבע לחברון תלו שלט גדול: "דורשים רצף התיישבותי מגבעת האבות לקריה". על האוהל הלבן המשמש בית כנסת חזון דויד שומרים חיילים. הוא יושב על אדמת משפחת ג'עברי ונהרס כבר עפ"י צו בית המשפט, אבל המתנחלים שבו והקימוהו שוב ועכשיו יש בודקה וחיילים שם.

בעיקול 160 משפצים את כל המערך האבטחתי. מענין כמה גדרות וביצורים יוסיפו שם בהנחה שכך פותרים את בעיית הכיבוש.

עברנו בציר המתפללים בקטע הסמוך למערת המכפלה והתעצבנו שוב להיווכח שכל החלונות והדלתות בבתים הפונים לאורך הציר חתומים נעולים ומרותכים, כי המתפללים צריכים לעבור שם ...

במערת המכפלה שקט מתוח. החיילם עצבנים ומגיבים בתוקפנות על כל דבר, גם על חנייתנו כרגיל ליד חנותו של עבד. עוצרים ובודקים גם נשים עם תיקים.

הלכנו לבקר את ז' א', אשה מרשימה שביקרנו כבר בעבר ועכשיו היא ומשפחתה גרים בתווך בין שני הבתים שנרכשו ע"י המתנחלים (לטענתם). ביתה שייך לאדם אחר. היא ומשפחתה עדיין גרים בתוך הגיהנום הזה. ערמות של זבל מסביב הכניסה וגם שברי קירות שנפרצו שם, הכל מעשה ידי נציגי העם הנבחר. הדלתות בשרשראות, בודקה ובה חיילים שומרים על המקום מפני המתנחלים שמנסים מידי פעם להגיע להתפלל ולהתפרע. הוא זוכרת אותנו ומקבלת אותנו ברצון. סיפרנו לה שניסינו לפוגשה כבר כמה פעמים ולא הצלחנו. היא שהתה הרבה פעמים מחוץ לבית בחודשים האחרונים בגלל המצב. ואז מספרת מה עבר עליהם ביומיים ההם כשהמתנחלים פלשו שברו פרצו והיכו. גהנום. הצבא על הגגות, רימוני גז, ילדים וחולים נפגעו מהם עד אישפוז,היו כלואים בבית יומיים ובעלה לא הורשה לחזור לביתו מהעבודה ביומיים האלה. בנה בן העשר שלומד ב"אל איברהמיה" הסמוך, מוטרד עי חיילים כל הזמן. כבר שבועיים יש שביתה בבתי הספר לשמחתה. בנה בן ה-18 נחבל קשה לפני חודש וחצי ממכות שקיבל מחיילים. זאת לא הפעם הראשונה כמובן. היא פחדה שיעצרו או יהרגו כי ידם קלה על ההדק עכשיו. היא רצה למשטרת מערת המכפלה ביקשה את עזרתם והם הגיעו, אבל הסכימו לבקש את שיחרורו רק בתנאי שתלך ותיכנס הביתה. בעלה בן 45 חולה מאד והתמוטט כשראה מה עושים לבנו. הילד חזר בשלום אומנם אבל הוא צריך טפול נפשי. בדיכאון היה במיטה כשהיינו שם בצהרי היום.

סיפרה על כל כך הרבה על סבל וקשיים בשגרת היום יום ועל יאוש גדול ועל חרדה גדולה לעתיד ילדיה בחיים האלה. אז שוב אמרנו כמה אנחנו מתביישות וכמו כואבות וכמה מקוות שזה יגמר כבר והבטחנו להיות בקשר ולחזור לראות ולספר...

יצאנו לרחוב ושם ,צועקים החיילים על בחור ומעמידים אותו עם ידיים על הקיר וגבו אלינו. 

אנשי TIPH לידם ולא עושים דבר. החיילים מהבודקה שליד מערת המכפלה רצים בשאגות אל הארוע, "אל תתנו להם לצלם", מדברים בתוקפנות ובגסות לכולם. גם רכב עם קצין מגיע. אומר מה שאומר לחייליו ונוסע. לשמחתי הארוע לא מידרדר, יותר מידי עיניים היו שם, החילים משחררים את המעוכב, למרות שעונה להם ומגיב בכעס על ההתנהגות כלפיו. 

זוג מתנחלים ותינוקם חולף "אתם", הוא פונה אלינו, "מחממים את המצב, הכל בגללכם".....

לא נסענו לכיוון תל רומידא. הוא עדין שטח צבאי סגור.