קלנדיה, יום ד' 21.11.12, אחה"צ

צופות: 
תמר פלישמן
21/11/2012
|
אחה"צ

 

יום הזעם 2.

 

ביום זה השתמש הצבא לא רק באמצעים המוגדרים :"נשק אל הרג" (אלפ"ה). החיילים ירו בפלסטינים גם ברובה טוטו,  שהוא בוודאות ולכל הדעות נשק הרג. רובה הטוטו אסור לשימוש כלפי מפגינים בפקודת הפצ"ר מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצה, כשילדים פלסטינים בעזה נורו ונהרגו מפגיעות כדוריו ובעקבות זאת הוחמרו הוראות הפתיחה באש בנשק זה.

אלא שכמסתבר הוראות לחוד ומציאות לחוד.

כי גם לאחר האיסור הנ"ל לא חדלו בצה"ל להשתמש בטוטו, ובשנת 2009 נורו ונהרגו כתוצאה מפגיעותיו  עקל סחר מנעלין ועזא-דין אל ג'מאל מחברון.

מתשובת הפצ"ר לארגון בצלם באשר לשימוש בטוטו:"הכללים לשימוש בתחמושת טוטו בגדה המערבית הם מחמירים, והם מקבילים לכללי הפתיחה באש בתחמושת חיה... אם נמסר לתקשורת או לארגונים שונים מידע מטעה בדבר הגדרת האמצעי, הרי שמדובר בטעות או באי הבנה" (ראה כאן ותודה
לדוברת בצלם  שרית מיכאלי)
 

למעט הנשק החם היו החיילים מצוידים גם בסולם עץ ארוך לשם טיפוס על הגגות שניכסו מבעליהם ושמהם תצפתו וצלפו במפגינים ובמכוש להבקעת דרכם.

  

הרחוב הראשי דמה למקום שהוטל בו עוצרinfo-icon. דלתות בתי העסק כולן היו מוגפות בפקודת חיילים שאיימו על הבעלים שחנות שתישאר פתוחה תרוסס בגז. לזמן קצוב סגרו לתנועה את הכביש הראשי המוביל אל ומן רמאללה והוא הפך לשטח ריק מאדם למעט לובשי המדים. "שטח סטריליinfo-icon" בלשונם.

 

קצב האש ומגוון צלליו היה מוגבר מיום האתמול. התרבו גם כוחות הלוחמים משני הצדדים.

עשרות רבות של הצעירים הפלסטינים שגלשו לעבר החיילים מהגבעה נהדפו בצרורות ירי ונעלמו מהעין מאחורי ענני גז. נערים אחרים דילגו על גגות הבתים וקיפצו מגג לגג תוך שהם משליכים אבנים. הירי לא פסח עליהם ונתיבי ירי ועשן ציירו פסים באש ובלבן בשמיים המאפירים.

 

סיפרו שלפני שלושה ימים רימון גז מדמיע ניפץ חלון באחד מבתי מחנה הפליטים והגז שהתפזר בחדר גרם למותה של תינוקת בת עשרים חודש.

 

נהג מונית סיפר על אחיו שמנותח בשעות אלו לשיקום הלסת - האיש שעובד שנים רבות בירושלים, במסעדה של יהודים, הוכה הבוקר בפניו בידי יהודי חרדי.

זה רק בגלל שהוא ערבי," אמר האח.

 

ובדרך שהורקה מאדם, כשקולות הירי הקרוב מחרישים ומאיימים, בתוך האוויר המהול באבק ובגז עמד חלד, הקסום בילדים, כשהוא ממשיך לתור אחרי קונים גם כשאלו אינם, מנסה להרוויח שקל ועוד שקל, למכור חפיסת מסטיק אחת ועוד אחת, כי יש לו לחלד מכסה למכור ולא יעז לשוב הביתה לפני שזו תושלם.

"מתי אתה הולך הביתה חביבי?" שאלתי.

"בשמונה או בתשע".

טרגדיה אישית המגלמת את הטרגדיה הכללית ושבה וניבטת במראה של כולנו בשברון לב.