דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום א' 23.12.07, אחה"צ

צופות: 
עפרה ודידי
23/12/2007
|
אחה"צ

14:00 – 18:00

עברנו את מחסום סנסנה לכיוון צפון מבלי לעצור. רק מבעד לשמשות החלון ראינו רכב בבדיקה. הציוד של הזוג, שישב סמוך בעמדת ההמתנה, מונח על הכביש והכלב מרחרח אותו ואת הרכב כולו.

כל הדרכים לחברון פתוחות. דורה אל פאוור פתוח והתנועה יחסית דלילה.

חברון

השומר בכניסה מוריד את השער כאשר הוא רואה את הרכב שלנו. עוצרinfo-icon את א' הנהג שלנו ומבקש לדעת מדוע דידי איננה חגורה. לצערי לא הגבתי מספיק מהר ועניתי לו שזה לא עניינו ולצערו מסתבר שהיא חגורה. הוא מעלה את השער החשמלי ואנחנו בחברון.

תנועה ערה מאוד של אנשים ובעיקר ילדים ברחובות של חברון וזאת למרות הקור.

מחסום בית המרקחת - סמוך למחסום עומד רכב סופה. החיילים עם כוסות קפה מחפשים מקור חום. הרחובות עדיין רטובים בחלקם מהגשם של סוף השבוע. ריח רע מאוד שורר בעיר בעיקר בסמוך למחסום בית המרקחת, תרפ"ט ובית רומאיידה.

בשכונת תל רומאיידה - לא עושים לנו החיילים שום בעיה. אנחנו עולות עד קצה השכונה ומגלות שהשער לבית ששופץ פתוח. נכנסות פנימה. עבורי, שלא הייתי כאן כבר כמה שבועות יש התקדמות משמעותית בעיקר בסביבה החיצונית של הבית. בנוסף לטיפוח השטח ישנן תלתליות רבות, עמדה נוספת בין הבית החדש ובית המתנחלים הסמוך וגדר שנראה שהותקנה בעיקר לצורך תמיכה בגפנים.

אנחנו חוזרות בחזרה במורד הרחוב. עוצרות דקותיים ליד החיילים שאומרים שיחסית שקט אבל בתדרוך סיפרו להם על המזימות של הפלסטינים שבאו לידי ביטוי למשל ברצח "הרב ינון ושלהבת פז. אני מתקנת את השם ולאחר כמה משפטים אנחנו עוזבות את המקום באווירה טובה.

תרפ"ט – על הגדר הסמוכה למחסום מתנוססת הכתובת מוות לערבים. לחיילים זה לא מפריע.
כמה נשים בהריון מבקשות לא לעבור דרך המתקן ומקבלות אישור לעבור מהצד.
גבר מבוגר עם ציוד חשמלי בשקיות רוצה לעבור. החיילים מבקשים לבדוק כל קופסא ושקית שבידו.

גבר בלבוש רשמי ומסודר, דובר אנגלית רהוטה מבקש לעבור עם עגלת הקניות שלו. החיילים מסרבים. הירקות יכולים לעבור, אך העגלה תישאר מצידו הפלסטיני של המחסום. חמורים יכולים לעבור מהצד, עגלות לא. בתמימותה מנסה דידי להבין מדוע חמורים כן ועגלות לא.

הבחור מנסה להסביר שהוא עובד במשרד בריטי ממשלתי ויגיד לממונים עליו מה היחס שקיבל. על החיילים נראה שהדברים לא עושים רושם (הוא דובר אנגלית ונראה שלהם קשה להבין). בסופו של דבר אחד הנערים עוזר לו לסחוב את כמות הירקות (הגדולה למדי) במעלה הרחוב.

גבר כבן חמישים מגיע עם בלון גז (נראה גדול וכבד). החייל הוותיק יותר מסביר לשני שכל אדם העובר עם בלון גז צריך לרשום ולקבל עליו אישור. הגבר ממתין בסבלנות. שני החיילים בודקים משהו בתחתית בלון הגז. אחרי דקות ספורות הוא מקבל אישור להמשיך הלאה. הבלון שלו אושר. הוא מעמיס אותו על כתפיו וצועד במעלה הרחוב. כלאחר יד, אחרי שהתרחק כמה מטרים, הוא אומר, קצת בייאוש ועצב וקצת בתמימות עייפה, שצריך לאשר לאנשים להגיע עם רכב למחסום כשהם עם בלוני גז. מה נגיד ומה נוסיף? אחד החיילים נאנח.

אכן, קשים החיים בחברון.

מחסום מג"ב מול מערת המכפלה - כאשר אנחנו מתקרבות עם הרכב ישנם כמה חיילים עם נשקים מכוונים. כמה ילדים מסתובבים באזור המחסום. לרגעים אנחנו מתקשות להבין מדוע מכוונים החיילים נשקים כאשר יש כל כך הרבה אנשים באזור. אחרי שניות אנחנו מבינות שמדובר בתרגיל. הילדים משועשעים. המחסום ריק. 6 חנויות פתוחות עכשיו ואנחנו מתקשות לעזוב מבלי להשאיר סכום כסף באחת מהן.

בעזבנו את המקום יושב קצין מג"ב וחייל נוסף באחת החנויות. מחפשים חום ביום הקר הזה במקום סגור.

בית המריבה – המקום שוקק חיים. עשרות ילדים, שלושה מתנחלים מבוגרים, 4 סופות צבאיות וכמה חיילים, ביניהם קצין בדרגת סגן אלוף. (מפקד הגדוד החדש? הגיע להתיידד עם המתנחלים).

אנחנו חוצות את הרחבה. אחד הילדים מנסה לחסום את דרכי. אני עוקפת אותו. הילדים האחרים נראים משועשעים. איש הביטחון מצלם אותנו לאורך כל שהותנו במקום. דידי מאבדת את סבלנותה ומנסה להזיז את מצלמתו. לרגע נראה שהמצב יתחמם והוא מאיים שירים עליה יד. הקצין "הבכיר" מפנה את גבו ומתרחק. העניינים נרגעים. אנחנו מבקשות לעבור את העמדה ולרדת לכיוון הבתים בסמוך לבית הקברות. אחד החיילים עוצר אותנו. המתנחלים המבוגרים מתקרבים ומתריסים שאיננו יהודיות. אחד מהם מספר על הגבלות התנועה שכפו הגרמנים על סבו היהודי. אנחנו, לדעתו איננו יהודיות.

במהלך כל שהותנו במקום היינו המומות מהאידיליה בין החיילים וילדי המתנחלים. הילדים משחקים עם החיילים, החיילים נותנים לילדים אפודים. הקצין הבכיר מרים את בתו של אחד המתנחלים ומנופף אותה לשמים. כמה שאנחנו מצטערות ששכחתי את המצלמה בעבודה. מעולם לא הצטערתי כל כך שהיא לא איתי.

מכיוון שהארנק שלי באוטו ואין לי תעודות, עצבינו כבר מרוטים ולא מתחשק לנו לתת חומר למתנחלים אנחנו מוותרות על עימות עם החיילים וחוזרות חזרה לרכב החם של א'. גם בשלב הזה ממשיך קצין הביטחון לעקוב אחרינו ולצלם אותנו עם מצלמתו.

כמה טוב לדעת שהוא עושה את מלאכתו בצורה כל כך נאמנה.

צומת זיף – פתוח.

מעבר מיתר (סנסנה)

הגענו למחסום בשעה 17:00.

המקום נראה ריק. טפטוף של פועלים שלא גורם לעומס.

בסביבות השעה 17:15 מתגבר קצב הפועלים. תור של 30 איש בכל אחד מהצדדים של המחסום. בבדיקה שערכנו באחד מרגעי השיא של התור עומדים הפועלים 6 דקות בהמתנה לבדיקה.

אנשי עבודה, פועלים עייפים שסוחבים שי מהמעסיק – תפוזים, בננות ועוד. גבר בן 60 סוחב קרטון גדול של בצלים. הוא בקושי מצליח לזוז אבל על הבצלים הוא אינו יכול לוותר ואין דרך אחרת להעבירם.

לרגעים נראה שהתור מתארך והמחסום יתמלא אולם תוך דקות ספורות מתרוקן המקום.

הפועלים מבקשים שנבוא בבוקר. בסביבות 5:00 עד 6:00 העומס הוא קשה. היום, מעידים כמה, עזבו את המחסום ב 9:00.

הפועלים טוענים שהמחסום נפתח ב 5:00 (לי משום מה זכור שהוא צריך להיפתח ב 4:00).

הפועלים מספרים שבבוקר מערימים קשיים בהעברת האוכל. ביצים, תה או קפה בתרמוס או סוכר אי אפשר להעביר. התחושה, כך הם מספרים, היא שאין החלטה רשמית שאסור להעביר מזון אבל הבודקים הבינו שיותר קל יהיה אם אנשים לא יביאו איתם כלום ולכן הם מקשים על הפועלים עם השקיות, מבקשים מהם לבדוק שוב ושוב את תוכן השקית, פותחים ומרוקנים אותה וגורמים לפועלים להבין שהאוכל מעכב אותם במעבר.

בסמוך למחסום הוצבה מכלאה חדשה של כלבים. רק אנחנו מתקרבות מעט והם נובחים. גם כאשר יודעים שהם מאחורי סורג ובריח מדובר בחוויה לא נעימה כלל.

דידי תוהה מדוע בכלל יש צורך לבדוק את האנשים כאשר הם חוזרים בחזרה?! לי אין תשובה טובה.

בשעה 17:45 המחסום שוב ריק מאדם. נראה שכל הפועלים כבר עברו ואנחנו עוזבות את המקום.

נו, לפחות לא ירד עלינו גשם.