1500 - 1645 

1500 מחסום עאנין
השער כבר פתוח ורק כ-15 אנשים וילדים עם 2 חמורים ו-2 טרקטורים מחכים לחזור ממרחב התפר אל לכפר. החיילים מחזיקים בידיהם את כל תעודות הזהות והאישורים שנאספו בבוקר עם היציאה לעבודה ומחזירים אותם עכשיו לחוזרים.
צעיר אחד עם אישורים חוזר יחד עם אחיו בן ה-13, לטענתו נתנו לאחיו לעבור איתו בבוקר ללא רישום ותעודות ועכשיו החיילים לא מאשרים לאחיו לחזור אם לא ימציא להם תעודת זהות ואישור מעבר של האם ( האב נפטר לפני כמה שנים). אבל לאם אין אישור כזה, היא הרי לא עובדת בחקלאות והילדים עובדים עם דודם.
החיילים גם לא מרשים לצעיר לטלפן באזור המחסום.
עד זמן סגירת המחסום החיילים טלפנו וחזרו וטלפנו לאנשהו והתעקשו על הצגת מסמכים של האם, לפתע ב-1535 הם התעשתו ונתנו לצעיר ואחיו לחזור הביתה.

צעיר נוסף, שעבר בבוקר ותעודת הזהות נשארה אצלו, מעורר חשד וגם הוא מעוכב לבירור.

לבחור עם תעודת זהות אך ללא אישור מעבר, שיצא לפני כמה ימים, לא מאפשרים לחזור מייד וגם הוא מועבר לבסוף לאחר דין ודברים עד לרגע סגירת השער.

אף אחד משלשת החיילים אינו דובר ערבית ומזל שסימה היתה שם ושימשה מתורגמנית.
 
1545 מחסום שקד (טורה)
שערי המחסום פתוחים, אין עוברים. שבעה חיילים יושבים משועממים במשרד המאולתר.
 
1555 מחסום ריחן (ברטעה)
במגרש החנייה הפלסטיני פגשנו תושב ענין שסיפר לנו שהבוקר הגיעו למחסום כ-100 אנשים שרצו לעבור, אבל רק כ-25 מהם עברו עד 0800, כי החיילים עבדו לאט. זה אולי מסביר את מיעוט החוזרים. לטענתו ביום שני כשהיתה משמרת שלנו היה בסדר. כמו כן הוא סיפר לנו שלארבעה תושבי ענין החרימו את אישורי המעבר ושלחו אותם למת"ק להסדיר אישורים חדשים, כיוון שהם לא חזרו ממרחב התפר (או ישראל) ביום. שיצאו. שלושה טנדרים עם תוצרת חקלאית נבדקים במתחם הסגור.
כלי רכב מועטים עוברים בנוהל הרגיל מן הגדה למרחב התפר.

1600 - מתחילים להגיע פועלים החוזרים לגדה. נראה שיש תקלה בתוך הטרמינל, רק עמדה אחת פועלת, יש צפיפות והמעבר איטי. 1615 - החיילים עוברים לעמדה אחרת והעומס משתחרר. זמן מעבר בטרמינל בערך 15 דקות.

 6:30-12:00

 6:30  סנסנה
כאשר אנו מגיעות ישנם כמה עשרות פועלים הממתינים למעבר. אנחנו נעמדות במקום הקבוע שלנו למשך כ 15 דקות. לא נראה שהתור מתקדם. לפני השער הצהוב ( דרכו אנחנו נכנסות ) התווספו כמה גדרות, שער וקרוסלה, שאמורים להסדיר את התור הכניסהבמשך כל זמן שהותנו אנו שומעות את אחת החיילות צועקת דרך הרמקולים שבעמדות הבדיקה הרמקולים הנחיות והוראות לממתינים. שתינו חשנו חוסר נוחות מתגבר ובושה כאשר שמענו ילדה בת 18-20 מדברת ברוע ובזלזול לאנשים שהיו יכולים להיות סבים שלה. (רישעות? טיפשות? תמימות? רצון להשפיל ולחוש עליונות?) אחרי כמה דקות שאנו עומדות במקום פונה אלינו מוחמד גבארין ומספר שהחיילת לקחה לו את אישור העבודה שלו, למרות שכתוב עליו שהוא בתוקף עד 25.7.07. מצטרף אליו גם סלמאן. הם עובדים יחד אצל אותו קבלן וגם לו לקחו את האישור למרות שגם האישור שלו בתוקף עד 25.7.07. השניים הגיעו למחסום ב 4:00 ועדיים ממתינים בתקווה שהחיילת תחזיר להם את האישור. מוחמד וסלמאן נתנו לי את מספר הפלאפון של הקבלן המעסיק אותם ( שלומי ) ושל האדם אצלו עבדו בבית בימים האחרונים ( רוני ). התקשרתי לרוני שסיפר שהוא ממתין לשניים וביקש שאני אצור קשר עם שלומי. יצרתי קשר עם שלומי. שלומי סיפר שלסלמאן ביטלו את האישור והוא חשב שרוני דיבר איתו על כך. למוחמד עשו טעות בהקלדה, ויצרו עימו קשר כבר אתמול מאחד ממשרדי המת"ק סיפרו לו על "טעות-אנוש" ושלחו מכתב חתום שבו כתוב שחלה טעות,  למוחמד יש אישור כניסה ויש להכניסו.בינתיים החליטה אחת החיילות שעמידתנו בנקודה איננה מוצאת חן בעיניה. היא הרימה את עיניה מהספר בו קראה ( "על העיוורון" – כמה אירוני ) וביקשה שניגש אל הזכוכית המזוינת, דרכה רק היא יכולה לדבר ולנו אין כל אפשרות לענות. אני החלטתי להתעלם ממנה. ציפיתי שתצא אל מחוץ לעמדתה המזוינת, ותיגש לדבר איתנו פנים אל פנים. שוב הזמנה מצד חיילת ממ"צ. שוב אנחנו מתעלמות ממנה תוך שאנו שומעות את את סיפורם של מוחמד וסלמאן. ואז  אמרה בקול ברור וחד משמעי  לתוך המיקרופון, שעבודת המחסום מופסקת עד לעזיבתן של נשות מחסום ווטש אל מחוץ למקום. בשלב הזה התגברו גם הצרחות של החיילת בעמדת הבדיקה, ואני החלטתי להתקשר למפקד המחסום. הוא לא היה זמין.פנינו לעמדה של הרכבים. שם לא מכירים את המפקד יובל. הסתבר שחיילי מג"ב עזבו(? )ומהיום יש בשער חיילי מ"צ. ביקשתי מספר פקס, על מנת ששלומי (המעביד) יוכל להעביר את הטופס לו נזקק מוחמד כדי לקבל בחזרה את אישור העבודה שלו, ולהיכנס לעבוד. אולם אין בנמצא מכשיר פקס. מכשיר מגנומטר שבוודאי עולה לא מעט דולרים יש, אבל פקס אין. הכיבוש הנאור.חזרנו בחזרה לעמדת הבדיקה של האנשים. התור לא התקצר. פחות או יותר אותה כמות של אנשים ממתינה.בצר לנו, באין יכולת לסייע לממתינים ולמוחמד פנינו לכיוון רמדין. אחד הנהנגים שהגיע משם מספר שהמתין הבוקר חצי שעה לבדיקה. כמה פועלים טענו שלפעמים הם ממתינים יותר בשעות אחה"צ לבדיקה. אני חושבת שאגיע בחד הימים בסביבות השעה 16:30 לבדוק מה קורה אחה"צ.

7:50  רמאדין – המחסום ריק. שתי סופות של מג"ב ו 6 חיילים במקום.
 
8:00 סנסנה
המחסום ריק מאדם. מוחמד וסלמאן עדיין מחכים. שלומי אמור להגיע לתת את האישור של מוחמד ואז הוא יוכל להיכנס.

כביש 60
כמה קילומטרים אחרי סנסנה עבודות של טרקטורים כבדים על הכביש. אם לא בב"ש לפחות פה משפרים את תשתיות הכבישים. מעניין לדעת כמה אנשים נוסעים עליהם. 

 8:45 גבעת החרסינה
אנחנו פוגשות כמקום גבר פלסטיני שיושב מחוץ לדלת ביתו ממש סמוך לשער הרכבים הסגור. הוא אינו מכיר את מחסום ווטש. שואלות אותו קצת על השכנות עם המתנחלים ועם הצבא. על המתנחלים הוא אומר שיש שכנים טובים ויש שכנים רעים. הצבא הוא יותר בעייתי כי הם עושים הרבה רעש. בעודנו מדברות איתו אנו מבחינות באחד המתנחלים היוצא מביתו כשבידיו כמה כוסות קפה. הוא נותן את אחת הכוסות לחייל בעמדת השמירה, כוס אחת לפועל פלסטיני העמל על בניית סככה בסמוך לעמדת השמירה של החיילים ואת הכוס האחרונה לגבר שדיבר איתנו. הפלסטיני מספר על יחסי שכנות טובים עם כמה מהמתנחלים והינה אנו מקבלות הדגמה חייה. הגבר הפלסטיני מספר לנו קצת ממשנתו על החומה והגדר. אני חשה ייאוש בקולו. בדרכנו החוצה שואל אותנו החייל מה אמר עליו הפלסטיני. מתפתחת שיחה קצרה. הוא, לדעתו (ולצערו), טוב מדי כלפי הפלסטינים.

9:15 תל רומיידה
אנו יורדות מהרכב בצומת תרפ"ט וצועדות במעלה הגבעה לעבר השכונה. קצין הבטיחות של חברון יושב תוך מכונית ומצלם אותנו אוכלות את ארוחת הבוקר שלנו. מד"ס של כמה חיילים עובר על פנינו. אחת הבטונדות מצד ימין של הכביש נעלמה וכעת יש חור בחומה דרכו אפשר ולהסתכל על העיר. אנחנו מתחילות להיכנס לשכונת תל רומיידה. החיילים עוצרים אותנו. נראים מאוד מבולבלים ולא ברור להם כיצד לנהוג עם התופעה המוזרה שזה עתה עוברת לידם בדמות שתי נשים. (נראה שמדובר בפלוגה חדשה שהרי אף אחד מהחיילים שפגשנו אינו חובש כיפה ). החיילים מבקשים שנמתין עד לקבלת אישור מהחמ"ל. אנחנו ממתינות בסבלנות מעל רבע שעה. בזמן הזה מתפתחת שיחה עם שני חחיילים בעמדה. הם נראים מאוד לחוצים מעצם נוכחותנו ומכך שמשהו יקרה. אפילו אפשר לומר מבוהלים. שוב ושוב אנו מסבירות שמותר לנו להיכנס, בסבלנות ואפילו בהומור. אחרי יותר מרבע שעה אנו מסובבות את הגב ואומרות שנלך עד לעמדת המג"ב שם בוודאי יעצרו אותנו. אחד החיילים מנסה ומבקש פעמים נוספות שנמתין לאישור מהחמ"ל, אולם אנו ממשיכות ללכת.בעמדת מג"ב מבקשים שנמתין. לוקחים את תעודות הזהות שלנו לבדיקה. הם מודעים לכך שמותר לנו להיכנס רק רוצים אישור. אחרי 10 דקות אנו מקבלות את האישור ועושות דרכנו במעלה הגבעה.בסמוך לפלוגה שבקצה השכונה שוב עוצרים אותנו ושואלים למעשינו. אנו אומרות שבאנו לראות את הבית של עיסא. אחד החיילים טוען שהמ"פ סגר עם מישהו שאי אפשר לבוא לבקר בבית. שוב אנו מסבירות את נושא הצו לשטח צבאי סגור ושפרט לצו כזה אין מה שיעצור אותנו. הדברים נאמרים באווירה טובה. חייל נוסף מצטרף למקום והוא מאשר לנו ללכת. הוא רק מבקש שלא נלך דרך השער אלא מאחורי בית המתנחלים. אני מסבירה שמאחורי הבית היה לי עימות עם מתנחלים, ואני מוכנה ללכת רק דרך השער. החייל מציע להצטרף אלי ואנו מתחילים לצעוד.מסתבר שבימים האחרונים נקבעה עמדת חייל בנקודת החיכוך שבין המתנחלים לבית עיסא. התלתלית נמצאת כרגע בקצה גבול השטח של עיסא. לי יש תחושה שהמתנחלים עוד מעט באים ומתחילים לנכש את העשבים בשטח שמעבר לתלתלית לכיוון הבית שעליו השתלטו. בסמוך לביתו של עיסא נמצאים כמה בינ"ל ובחור מהאגודה לזכויות האזרח. לא נראה שנעשות עבודות כלשהן. אנו יושבות כמה דקות ואח"כ מתחילות לצעוד למטה לכיוון בית הדסה. בדרך נעצרות סמוך לעץ תות (המעולה ביותר שטעמתי) ואוכלות תותים עסיסיים. גם הבחור מהאגודה לזכויות האזרח מצטרף, וגם לחייל אנחנו מציעים קצת לטעום. בסיום הארוחה אנחנו צועדות עם ידיים אדומות (ולא מדם ) עד לבית הדסה.בעצירה בסמוך למערת המכפלה מציע לנו אחד המוכרים לשטוף ידיים בביתו. אנו נענות בשמחה.

בית המריבה
אחד הילדים שרואה אותנו צועדות במעלה הגבעה לכיוון הבית, מצטרף אלינו ומזהיר אותנו מפני המתנחלים. הילד מבין כמה מילים בעברית ואנחנו מצליחות קצת לתקשר. הילד החכם אומר שלחיילים אין שכל. אנו מרוצות מאבחנתו ומראייתו את מצב העניינים. בבית המריבה נראה שיש כמה ילדים. אולי פתחו פה קייטנה. פרט לרעש הילדים אין תנועה של אנשים. דרך אחת הדלתות הענקיות הפתוחות לכיוון הרחוב נראה ציוד ביתי – מכונות כביסה, סולמות, דליי צבע/סיד ועוד. עמדות החיילים בוצרו עם עוד כמה שקי חול, הן ריקות כי החיילים מנמנמים מתחת לרשת ההסוואה. פרט לכך הכל על מקומו עומד.  הדרך חזרהמאחז אביגיל – אנו עולות לגבעה. מרחוק אנו מבחינות בשלוש מכוניות. התווספו עוד כמה קראוונים במקום (מרחוק נראה לנו שיש 6 בנינים חדשים ). כמה מכוניות נמצאות בתחום המאחז. נראה שהמתנחלים מעבים מצידם את המאחז, למרות ואולי בגלל הדיבורים הנשמעים לאחרונה על פינויים. 

07:30 הרבה המרים על כביש 60.

פניות מעטות בבית אנון, נבי יונס ובית אומר. אנו מחזירות רשיונות כרגיל.

10:00- במת"ק- אומרים לנו שהיום מקבלים מגנטי מגיל 25.

נתקלנו בשני מקרים אותם הפננו לחנה.ב.- אחד הוא של אדם אשר עובד בחברה פלסטינית המספקת מדפסות. בעבר היה נוסע בלי בעיה לאונ' ביר זית. החל מלפני כמה חדשים, לא נותנים לו יותר לעבור ברכב, והוא נאלץ לעבור עם המדפסות ברגל או עם מוניות.

פגשנו גם אישה בעלת דרכון אמריקאי, אשר הגיעה עם שני ילדיה. מחר הטיסה שלה ולא נותנים לה לחזור לבן גוריון. היא אמרה בתגובה כי היא חולת לב ולא יכולה להגיע לירדן, וכעת דורשים ממנה להתחיל להביא מסמכים המעידים על מחלתה...

בנוסף, גילינו להפתעתנו על נוהל שלא הכרנו בקשר לבקשה להכנס לישראל לבית חולים- איש ואישה אשר באו עם הזמנה מבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, נדרשו על ידי המת"ק להביא גם בקשה רשמית- כנראה נייר שמקבלים מלשכת הבריאות הפלסטינית. אותה יש להגיש למת"ק בנוסף להזמנה.

תיאסיר 0700
ריק לגמרי, אפילו את החיילים לא רואים.
אחרי מספר דקות מגיעות מכוניות משני הכיוונים, החיילים צצים אט אט וכולם עוברים .
מכיוון טובס יש להרים החולצה, הנוסעים נכנסים למקום המיועד להם ועוברים ברגל ומחכים למכוניות האוספות אותם.
מיעוט המכוניות מראה כי האנשים נמנעים לעבור במחסום זה. רק באין ברירה אחרת הם בכל זאת עוברים כאן. את הדברים הללו שמענו בחמרה מפי כמה עוברים.
חמרה 0800
קבוצה של מורים מחכים למונית שאיתה הגיעו, מספרים על הקשיים בתיאסיר, ועוד מחסומים נוספים שהם קשים במיוחד. למשל מחסום בעין דיוק, שאליו שולחים את הבאים מירדן, ומהווה מטרד ומצריך עיקוף במקום לבוא לחמרה כרגיל.
אשה עם ארבעה ילדים מקבלת מאיתנו אופניים לילדיה והשמחה גדולה.
כתובות צהובות שהתחזקו בהבלטה על קוביות הבטון שבמחסום מלמדות ש: "ה' הוא המלך", הגדוד הוא "נצח יהודה" והפלוגה "מכבים" 97 ועוד כתובות חרוטות בבטון: "חיות הקודש" ו"כבוד לנצח
כבר עם בואנו ניגש אלינו חייל ומציע מים קרים, ואחריו חייל נוסף מצטרף ומתעניין לדעת מה מטרתנו. הוא לא מכיר את מחסום ווטש, הוא רק מבקש להוסיף לתג " לא לקטיושות", לא מחכה למענה והולך בכעס. חייל אחר שנשאר לשוחח רואה הצדקה בהענשת פלסטינים שעושים צרות, וכאשר אנו טוענות כנגד הדבר הוא אומר, זה לא אנחנו זה המשטרה. לא ראינו משטרה בחמרה מעולם אבל מעוכבים ראינו לא פעם.
"מתי לא יהיו מחסומים?", אומר פלסטיני צעיר בכאב גדול ואחר עונה לו: "יהיה בסדר פעם", ועוד אחד ניגש ומראה לנו אישורים מהמת'ק באיו''ש, למעבר לשתי מכוניות שיש ברשותו אבל לא נותנים לו לעבור, כי הוא גר בטאמון. אם היה גר ביריחו היתה לו אפשרות לעבור. הוא עוסק במסחר יחד עם ילדיו. מרוב איסורים והגבלות אנחנו גם מתבלבלות, לא מבינות אם כך למה ניתנו האישורים? אבל הוא למד להסתדר, הוא נותן את המכוניות למישהו מיריחו והוא שמעביר לו אותן. החיילים רואים ויודעים, אבל הוא שעובר לפעמים שלוש פעמים ביום לא יכול להעבירן.
במחסום עצמו עוברים אנשים ומכוניות במהירות ואין עיכובים.
ב 0920 עזבנו.