קלנדיה - יום שישי הרביעי לחודש הרמדאן

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email
Place: 
Tags: 
Observers: 
תמר פליישמן
29/04/2022
|
Morning

צלמי צלמי, צעקו לעברי בחורים צעירים שהיו בדרך לתפילה באל-אקצה וגורשו.

צלמי צלמי, אמרו נשים שנדחקו זו אל גבה של זו בצד האחר של המתחם.

צלמתי את אלו וצלמתי את אלו וגם את הנשים שהופיעו מולי בדרך אל קלנדיה והיו כמו פאטה-מורגנה בבוקר ערפילי ועביך.

ביום השישי האחרון לחודש הרמדאן כמו נאגדו ימי השישי כולם למראה מגדילה של מהות ועומק השליטה בעם אחר והשפעותיו על החברה הפלסטינית ככלל והטמעתו בנפש הפרט.

עד כמה מוראות הכיבוש נחרטו בנפשות הבנתי כשהצעתי לאישה אהובה שעמדה בתורים הדחוסים לעייפה לחמוק בדרך חילופית, מקצרת, כזאת שאם תלך בה תעבור כהרף עין, הניעה האישה את ראשה לשלילה ואמרה: אם הם יראו אותי, הם יכניסו לי כדור בראש.

יום השישי האחרון לחודש הרמדאן היה כמו המשך לימי השישי לחודש הרמדאן בטרם הקורונה.

נהרות של בני אדם הגיעו בכל הדרכים ומכל הכוונים אל הפתחים.

בכל מפגש בין האוחזים ברובה לנתונים למרותם, השפה השלטת הייתה אורווליאנית.

כי במצב של אין חופש ואין זכויות אדם אין דרך מלבד דרכו של ג'ורג' אורוול להסביר משפט כמו זה שנצעק לעבר המאות שצבאו על הפתחים: "אנחנו סוגרים כי בפנים יש דוחק ואנחנו דואגים לבריאות שלכם"

ואיך מלבד עולם מושגים הלקוחים מספרו של אורוול אפשר להסביר ש"שטח סטריליinfo-icon" להגדרתם אין לו דבר עם היגיינה ואינו אלא שטח שרגל אדם לא חמוש אינה דורכת בו?

או כשתשובה על השאלה למה מפרידים גברים מנשים היא: "כי אנחנו מכבדים את המסורת שלהם"?

כל אלו כשלטי ברכות השליט לנתינים.

מה שהאיר שוב את היום היו צעירי העזרה הראשונה, שמלבד עזרתם לנכים וקשישים, עמדו גבוה על הבטונדות שבין נתיבי התנועה ו"דגו" ילדים ותינוקות שנמחצו בדוחק הגדול, החזיקו אותם לידם ובחיקם עד שהאם פילסה דרך והגיעה לקחתם.

מהיותי היהודייה היחידה ללא רובה במרחב שבין מחנה הפליטים לרובים, הבחין בי צעיר שעל גבו היה כתוב "סדרן" וצעק :פה יש רק ערבים, לא יהודים! – את ערבי! ולווה את הצעקה בחיוך גדול של קבלה ושותפות.