קלנדיה, יום השישי השני לחודש הרמדאן
נהרות אדם שאת סופם אין העין יכולה להכיל נקבצו לפני שני הפתחים היעודיים למעבר.
לא קלה היא הדרך לבני האדם בדרכם לתפילה באל-אקצה, לא מהירה ולא נקייה מזוהמת פגעי אדם.
לבאים לא הותירו את זכות הבחירה האישית. לא הדרך בה ילכו, לא הנתיב בו יעמדו ולא מה לאחוז ביד.
הכל רק לפי הנהלים ורק לפי הפקודות. הכל ממושטר ומוחלט וקבוע מלמעלה עד לאחרון הפרטים.
החיילים שנשמעים כמי שהשתתפו בסדנה לניהול כעסים מרבים בקלישאות ריקות של בבקשה ורמדאן כרים.
הגדיל לעשות שוטר מג"ב שחסם בפני רכבים את הדרך 2 ק"מ לפני קלנדיה ואילץ את כולנו להמשיך בהליכה ליעד אבל קידם כל נהג ב: "אח שלי" ו/או "נשמה". חשב שהוא אחלה ולא הבין שיש משהו מהמבחיל והמגונה בדיבורו והתנהלותו.
במרכז השטח הסטרילי עמד שוטר שבחן בעיון את מראם של אלו שכבר עברו בהצלחה את הסלקציה ראשונה, מפעם לפעם הצביע על מי מהם וקרא לעבר החיילים "את זה בחזרה". האחרונים ביצעו ופקדו ומשכו את האיש לעבר שער הסילוק.
אחד שסולק משך את תשומת לבי. היה זה אדם לא צעיר, במרבית ראשו קרחת, בצדעיו שיבה, זקנו הארוך והסבוך אדמוני דהוי וכששמע את גזר הדין חזר וטען: יש לי אישור.
למה? שאלתי את השוטר, - תראי אותו, אחד שנראה ככה יגיע לרחבת אל-אקצה ויטיף ויתסיס. עדיף שלא יגיע.
נוסף לחיילים ולשוטרים ולאנשי מנהל ולשוטרי מג"ב פעלו ללא לאות בטבעת החיצונית שוטרים פלסטינים במדים שעבדו בכפוף לצבא ודאגו שגבר לא ילך בנתיב הנשים ונשים לא בדרך הגברים.
מקור מהימן סיפר שגם לפני שבוע היו רק שלא קל היה לזהות אותם כי היו על אזרחי.
לכל אדם יש זכות לתחום אישי של רווח שבין גוף לגוף, לכל אדם גם יש קצב הליכה אישי שמכתיב לו גופו ומגבלותיו הפיזיות ורצונו, זה גם זה כאחרים נלקחים מהפלסטינים שבאים לכאן, למחוזות הנגישה והשליטה באחר הפרטי והקולקטיבי.
אפשר לומר שהסדר מופתי ואפשר באותה נשימה לומר שהסדר מבחיל.
הכל הוכתב מלמעלה והכל נקבע, כאילו הפלסטינים חסרי בינה והם רק שחקנים במחזה אבסורד כתוב מבויים ומתוזמן עד לאחרון הפרטים, מחזה של אלו מול אלו, של האוחזים ברובים מול האוחזים בשטיחי התפילה. מחזה רע, מחזה שגם אם מכסים את פניו בפודרה הוא נשאר מבוקע ומכוער.
ואם לא די בשליטה על גווניה וצבעיה ודגליה, נוספה על כל אלו חסימת בטון חדשה עם כיתוב ישן שלא היה מבייש שום יחידה צבאית או פנימייה צבאית ואפילו לא מכינה קדם צבאית.
