קלנדיה - כמה זמן זה חמש דקות

הנערה החולה בכיסא הגלגלים כבר הייתה שם מול השער הנעול בסופו של המסלול ששלט אורווליאני מעוקם ומהוה מעיד עליו שהוא המסלול ההומניטרי.

גם אבא שלה היה שם כדי לדאוג לה.

"היא לא מסוגלת לדרוך על הרגליים" אמר האב וסיפר שהוא מוביל את ילדתו מביה"ח שבג'נין לביה"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים כדי שינתחו אותה בעצמות האגן.

גם חיילת הייתה שם מאחורי הגדר בתוך העמדה הממוגנת. החיילת הגיחה לרגע ובישרה שתכף יבוא שוטר ויפתח את השער הנעול.

"כמה זמן זה תכף?" שאלתי, "חמש דקות" ענתה.

ה"חמש דקות" הפכו לסוג של מנטרה שחזרה על עצמה כל כך הרבה פעמים לאורך כל כך הרבה זמן, אולי כדי להניח את דעתנו שחיכינו בחוץ שנחדל להטריד אותם שבפנים, אותם שמתפעלים את המחסום והאחראים  גם על פי הרשום במסמך הרשמי מטעמו של המתפ"ש שתלוי על הקיר והאומר שמעבר חולים בעדיפות ראשונה.

אבל מה שכתוב כתוב ומה שאומרים ומבטיחים אומרים ומבטיחים, והמציאות? - אוי לה למציאות.

"עוד חמש דקות" אמר גם חייל משטרה צבאית שהגיע וצרור מפתחות בידו האחת וחמגשית, ארוחת הערב לחיילת הממוגנת בידו האחרת. "עוד חמש דקות" אמר טלפונית שוב ושוב נתנאל מהמוקד ההומניטרי, אותו נתנאל שכשאמרתי לו שיש פה, במחסום קלנדיה, חולה מג'נין בכיסא גלגלים שהגיעה עם אביה מג'נין, שהם כבר ארבע שעות בדרך ולא יכולים להמשיך כי השער נעול ואין פותח, הגיב ב:"היא ערבייה?" (אין לי מושג מה עלה בדעתו גם לא שאלתי).

חכינו וחכינו והשער ההומניטרי נותר נעול, חמש דקות ועוד חמש דקות ושעה, ושעה וחצי ועוד. ובפנים, בין מחיצות המתכת היה נער אחד שהתפרע וקפץ מעל המחיצות וצעק (לא ברור מה) לעבר החיילת הממוגנת, וראה זה פלא, בפחות מחמש דקות הגיע כוח מתוגבר של חמושים, הקיף את המתפרע, אצבעות ברזל תפסו אותו בצווארו והובילו אותו לאי-שם.

כל אותו הזמן הנערה החולה ישבה שתקנית ומצונפת בכיסא הנכים. האב היה לה לפה. כשהיום הלך ונמוג ולא היה אות או רמז שלמישהו שם בפנים אכפת ממה שקורה סנטימטרים ספורים מהם, והאב שטלטל לשווא את הגדר שמול החיילת הממוגנת, ניסה למשוך את תשומת לבה, קיווה שאולי ממנה תבוא הישועה שלא באה אמר: "חבל, הייתי צריך לסחוב אותה על הגב שלי ולא לסמוך עליהם".

ואם לא די היה בהמתנה מורטת העצבים והמייאשת מול השער הנעול והתשובות החלולות, נוסף ממעל גם עינוי שבשמע בטרטור אין סופי של קומפרסור נעלם אבל מתמיד.