ביקור ברהט: המחליטים האמתיים הם אנשי המנהל להתיישבות הבדואים, שפועל בחסות משרד החקלאות
דרום הר חברון וביקור ברהט
יציאה אחר הצהרים: במחסום מיתר זרם זעיר של עובדים חוזרים הביתה, ממהרים, השעות המאוחרות של הצום. מעט מוניות "צהובות" ואנשים מנסים לתפוס טרמפ מכלי רכב מזדמנים, ויש היענות. בכביש 60 לרוב רכבים פלסטינים, כנראה שהיהודים מבלים בבית בשעות האלה. כביש 317 יחסית תנועה ערה אך דלילה בכל זאת: אזור של התנחלויות וכפרים עניים מאוד והעיר יטא. יהודים, שוב, כמעט ולא נראים.
הוזמנו על ידי חבר של עומדים ביחד: ח' ג', שהוא מייסד ומוביל עמותה "אבנא חארתנה (בני השכונות)" שתומכת בפעילות תרבותית וחינוך לא פורמלי לאוכלוסיה נחשלת בשכונות אלסנאבל ואלמידאן ומתחם 28, שהם ה"פריפריה" של העיר: שכונות עם אוכלוסיה של כ-3000 איש שלמרות שהם חלק מרהט, עיר מוכרת בישראל, חיים בתנאים של כפר לא מוכר: בלי חשמל, מים
זורמים. מסתבר שהשכונות מאוכלסות על ידי אנשים שעברו משכונת האם אלמידאן בשל צפיפות לשטח המיועד לפיתוח על ידי עיריית רהט. שמענו את התלונות של התושבים שאכן חיים בתנאים מאוד קשים, לרוב בפחונים. חבר תנועת עומדים ביחד, מ' כ', שהוא חבר מועצת העיר, הבהיר לנו שהעירייה מנסה למצוא פתרון לבעיות השכונות האלה, וחלק מהמצוקה נובעת מחוסר נכונות של כמה תושבים לקבל את הפתרונות המוצעים. הבנו שהמשא ומתן מתמשך. אין אפשרות בדו"ח הזה לברר פרטים מעבר למה ששמענו משני האישים המוכרים והאמינים האלה. יש גם לקחת בחשבון שראש העיר ומועצת העיר יכולים להציע, לתכנן ולהוביל פרויקטים, אך המחליטים האמתיים הם אנשי המנהל להתיישבות הבדואים, שפועל בחסות משרד החקלאות. בקיצור, מצב מסובך גם בהתחשב שברהט המתפתחת יש חוסר במגרשים וגם חוסר של מרחבים פתוחים לשימוש הציבור. אנחנו מביאים את הדברים בשם אומרם.
הצטרפנו לביקור חברי תנועת עומדים ביחד, הפורום לדו-קיום בנגב ו-MW: נ' ג', ס' ב', ר'ד' וד' ד'.