קלנדיה

שישי ראשון לחודש הרמדאן (18.5.18)

מזג אוויר מהביל וארבעים מעלות צלזיוס לא מנעו מאלפי פלסטינים מלהגיע לקלנדיה.

בני אדם מרחבי הגדה שקמו בשעה של טרם שחר לארוחה שאחריה יצאו לדרך כשהכוון והיעד מסגד אל-אקצה.

אבל היו מי שמנעו מרבים מלהגיע ליעדם. מאחר ונספרו רק מי שהגיעו למקום ולא טרחו לספור את מי שסולק בבושת פנים חסר נתון סטטיסטי חשוב זה .

מדינת ישראל מחויבת לחופש דת וחופש פולחן לבני כל הדתות מקיימת מראית עין של חובתה.

הצביעות הזאת ששיננו כל אוכפי חוקי הרמדאן הכאילו הומניים בוטאו בשלטי חוצות, באמירת "רמדאן כרים" ביד אחת ושילוח בני אדם חזרה על עקבותיהם ביד האחרת, היד האמתית הלא מכובסת.

פני הפלסטינים העידו שלא קנו את מחוות הזיוף, פניהם היו מכורכמות וצרובות שמש.

והחיילים? –הם  התגאו בפעלם ומעשיהם ודיבורם:

 - תכתבי עלינו את הדברים הטובים שאנחנו עושים, -  אכתוב מה שאני רואה, – את יודעת, פה זה לא שוויץ, - יודעת, בטח שיודעת. (ממש כמו בפזמון: הופה, הופה, פה זה לא אירופה.)

שלוש דרכים ייעודיות נקבעו בשטח שלפני המחסום:

א' דרך לנשים,

ב' דרך לגברים,

ג' דרך למסולקים. 

מה שביניהם היה לשטח סטרילי.

אסור באיסור חמור היה לערבב בין א' ל- ב', ומי שתעה או ניסה בשל קושי או מגבלה פיזית לעבור בדרך הלא נכונה – מיד הועמד על טעותו וגורש.

כזה היה גורלו של עיוור שבא מכוון רמאללה וביקש שיאפשרו לו להמשיך בדרך א', "רק בכיסא גלגלים", אבל כיסא גלגלים לא היה. ביקש שוב, ניסה, אמר, התחנן, אבל "רק בכיסא גלגלים".

במשפט "רק בכיסא גלגלים" סילקו מאותו המקום חולה סרטן שהוכיח את דבר מחלתו בתיעוד.

זה גם זה כאחרים נאלצו לכתת רגליהם בחום ובמהמורות אל העבר האחר שמיועד לגברים ונמצא במרחק מאות מטרים.

טעות לפרש את השקט של הפלסטינים כקבלת דין או כניעה לגזירות ולגורל.

שיחות מעידות שאלו הם פירות של ייאוש שמצטברים ונאספים בנפש הקולקטיבית ואין לדעת מהיכן ומתי או איך יבשילו לכדי התפוצצות.