רשאש: המערב הפרוע בבקעת הירדן

צופות: 
ריטה מנדס-פלור (מדווחת ומצלמת), אריק אשרמן (נוהג), עם עזרא נאווי וגיא הירשפלד, תרגום שולי בר
12/12/2019
|
בוקר
Seriously? Does this make us safer?

08.00 - 12.00

זה הסתיים ללא צורך להזעיק אמבולנס, ובאורח פלא איש לא נפגע, אבל זה בהחלט היה מתוח. ארבעתינו, פעילי שלום המלווים רועים פלסטיניים למרעה, נהנינו למשך מספר שעות שקטות עם הרועים הצעירים ברשאש, מעל בקעת הירדן, בבוקר יפה זה. התפעלנו מהפרחים הראשונים, שתינו תה, עקבנו  אחרי כבשה שזה עתה המליטה, המלקקת את הטלה החדש שלה ועטיניה מתפוצצים מרוב חלב.

כל הזמן הזה צילמתי את יופיו של הנוף באור השחר המוקדם ותהיתי - מדוע לצלם את היופי, כאשר המציאות כה מכוערת? תשובה אפשרית אחת היא כדי להדגיש ולהטעים את מה שהפלסטינים עומדים לאבד בסיפוח הזוחל של ישראל.

בטלפון, דיווחנו לחברינו כמה שהבוקר הזה שקט ( "עד עכשיו"...) כאשר בערך בעשר וחצי הגיע, רכוב על סוס, נער גבעות הראשון, המתגורר במאחז הבלתי חוקי מלאכי השלום (ממש..) הנמצא על הרכס הסמוך. הוא רכב ישר אל תוך העדר, מניס את הצאן המבוהל לכל עבר, דבר שעלול לגרום לכבשים הרות להפיל את ולדיהן. הוא המשיך לרדוף כך אחרי שלושה או ארבעה עדרים אחרים בגבעה הבאה, בעוד אנו  עוקבים אחריו.

עד מהרה הגיעו עוד שניים כמוהו וניכר שהם נהנים לדהור חופשי בפולאריס ריינג'ר שלהם ברחבי הגבעות ולהבהיל את העדרים, והפעם גם בסיוע צלילים רועמים של שירי רבי נחמן. נערי הגבעות האלה הם צעירים בעייתיים, שנשרו מכל מסגרות החינוך המקובלות ונקלטו במערב הפרוע של המאחזים הללו תחת חסותו של "מבוגר אחראי", שככל הנראה מקבל תשלום מרשויות הרווחה עבור שירות זה. זה גם פתרון קל (ואידיאלי?) לשלטונות הישראליים –לתת לילדים פורעי חוק אלה לעשות את העבודה המלוכלכת – לרדוף ולהבריח פלסטינים, ובה בעת לטעון בצדקנות שזו עבודה של  ה"זרעים הרעים".

ניסינו להגן על הבדואים (בשביל זה אנו באים לכאן), ולחצוץ בין עדריהם לבין המתנחלים, כדי למנוע את העימותים המתוחים ביניהם וגם לתעד בווידיאו בזמן אמת את ההתרחשות. כך גם עשו המתנחלים הצעירים, אלא שהם הציגו מצג שווא של אותה ההתרחשות וביימו אותה וליוו את ההתרוצצויות שלהם לכאן ולשם בהסברים: "הנה הם רודפים אחרינו", כאילו הם הם המותקפים. זה נמשך אולי שעה ויותר. המתנחלים פשוט לא הרפו.

בינתיים הרועים הבדואים נשארו עומדים בשלווה על אדמתם, לא התקפלו ולא עזבו, אלא עד שהגיעה העת להשקות את הצאן הצמא. רק אז הם התחילו לרדת לעבר המעיין בוואדי, כשהטלה הרך הנולד נישא בכיס האוכף על גב החמור ואמו משתרכת אחריהם.