קלנדיה

צופות: 
תמר פליישמן.
12/11/2017
|
אחה"צ

הרבה זמן חיפשתי אותו.  הרבה פעמים בשבועות האחרונים שאלתי שוטרים ומאבטחים אודותיו.

תמיד שאלו למה אני מחפשת אותו ותמיד עניתי "כדי לומר לו מילים טובות של תודה".

אמרו לי: "תגידי מה, נמסור לו", ואני: "לא, זה פרטי, רק בשבילו".

עברו כמה חדשים שבכל פעם ששאלתי הוא בדיוק לא היה, בדיוק גמר משמרת, בדיוק יצא הביתה.

הבנתי שאנחנו פשוט מגיעים למחסום קלנדיה בזמנים לא תואמים.

הכל התחיל לפני ששה או שבעה חדשים כשנחשף ממצלמות האבטחה שבמחסום הרכבים אירוע שתיעד איך הוא הציל ממות ילדה שהלכה לתוך מחסום הרכבים.

מחסום הרכבים הוא מקום שלא פלסטינית אחת ולא פלסטיני אחד נורו כשנכנסו לשטחו.

אבל מה שקרה אותו היום היה שונה.

כשהילדה התקדמה נשמעה במערכת הכריזה קריאה בערבית: "שבי". הילדה קפאה על עמדה וישבה. הקול המשיך וקרא לכוחות החמושים: "אל תירו, היא קטנה", צייתו ולא ירו.

כשלא נשקפה עוד סכנה, לא לילדה מהרובים ולא לחמושים מהילדה, ניגש מי מהם אל הילדה, אחז בזרועותיה, הרים אותה מהקרקע ולקח אותה לאי-שם.

ידעתי שזה שצעק הציל את חייה.

החלטתי להיוודע מי הוא כדי לשבח ולהלל אותו ולהודות לו.

אחרי זמן לא רב נודע לי שמו ופרטיו והתחלתי בחיפוש.

הפעם הזאת כששאלתי לא ענו לי ב"איננו" או "בדיוק הלך", זה שנשאל אמר שהם חברים ושאם אני רוצה יקשר ביננו טלפונית. רציתי. המציע התקשר והעביר לי את הטלפון.

אמרתי לו את מה שתכננתי להגיד, הוא שמח, ואמר: "תראי, זה לא שיורים ככה סתם, יש שיקול דעת", אמרתי שעל החצי הראשון של המשפט אדלג, אבל מה שיש לי להגיד לו זה ששיקול הדעת שלו מעולה ושאני מקווה שיישאר כזה לתמיד.

דיברנו עוד כמה דקות ונפרדנו ברוח טובה.

בגלל שאני דורשת טובתו אני נמנעת מלכתוב את שמו.

*

רק כמה דקות לפני השעה ארבע התאפשר לקבוצת החוזרים לעזה להגיח אל מחוץ למחסום.

ביום זה לא היו תינוקות ולא ילדים, היו "רק" גברים ונשים בוגרים שהתנהלו באטיות כואבים ומיוסרים כשרובים שבידי נציגי מת"קinfo-icon לוו אותם בכל צעד ותנועה עד שהועלו הם ומטענם על ההרכב שיצא לדרך ונעלם מהעין.

חוזרים לעזה
צילום: 
תמר פליישמן