בורין (יצהר), בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, יום ג' 14.4.09, בוקר

  חווארה בעיניה של מי שמבקרת בו לראשונה מזה חודשים ארוכים. ואולי, את כל הסיפור מספרת הקרוסלה הבודדה, הניצבת חסרת שימוש בתוך סבך גדרות- חסרות שימוש אף הן.  הקרוסלה הזו, שהייתה פתח המעבר לנכנסים לשכם, וכעת מבוישת לה, עקומה ועזובה.האיוולת שבהיותה, האיוולת שבעזיבתה.

הרכבים הנכנסים לשכם נוסעים ואין עוצר. "אין יותר אישורים", אומר ע. המת"ק- "נגמר הסיפור", בראותו את הפליאה בעיני.
אין יותר אישורי כניסה? אני תמהה, עיני מחפשות את בודקה הכניסה,שם ראיתי לא פעם מכוניות, ובהן אמבולנסים, מעוכבות ומעוכבות.  הבודקה איננו.  וטור המכוניות אינו קיים עוד.
היה מת"ק, ת., שהתגאה בפנינו לפני זמן על הגיליון אותו הכין עבור כל עמדה שכזו- עם האישורים הנכונים אותם יש להעביר ללא עיכובים, למען החיילים-"שלא יצטרכו לשאול כל הזמן", למען האוכלוסייה- שיעוכבו פחות זמן.כעת, אין צורך באישורים כלל.  גם המת"ק ת' כבר איננו משרת בגזרת שכם.  "עבר לעוטף", אומר ע'. הרכבים היוצאים- טור ארוך-ארוך, נבדק בשתי עמדות בידוק.  את סופו אין רואים.ומה עם הכלבים? אני מתעניינת בתקווה. מביאים אותם מדי פעם, לא קבוע, הוא עונה.
מפקד המחסום ניגש להציג את עצמו ולדבר איתנו. שמו א., והוא מנהריה. הם חדשים פה, אומר ע'- שבועיים אולי.  אלי אומר- אני פה חודש.הוא אומר- אני מאומן להילחם בלבנון, בסוריה, בעזה, באיפה שלא ישימו אותי, לא לבדוק אנשים בדרכם לעיר המחוז.  אבל זה המקום שהצבא שם אותי בו, ואני צריך למלא פקודות. זו לו  הפעם השנייה במהלך שירותו שהוא מגיע לחווארה: בפעם הראשונה הגיע כחייל, בשנת 2006.  כעת, הוא קצין ומפקד.הוא אומר: יש תפיסות בתוך שכם בלילות, אבל "יחסית לפעם הקודמת בה שירת כאן, תופסים "בעדינות", אז תפסו כ-15 מבוקשים בכל פשיטה לילית. היום- אולי חצי מכך". 
שמנו ליבנו לכך, שישנם העוברים את המחסום במונית שירות, ויש החוצים אותו ברגל, ואז ממשיכים במונית שירות אחרת למחוז חפצם.
דידיקה מתעניינת, ואינה מרפה: מדוע כך? הלוא נוח יותר לשבת במונית ולעבור את המחסום בתוכה?
התשובה היא, כלכלית גרידא: מסתבר, שלמי שיש תסריך, יש אפשרות לגבות תשלום גבוה יותר עבור שירותיו, וכך, נסיעה שתעלה בשתי מוניות כשמונה עד עשרה שקלים, תעלה במונית אחת כעשרים וחמישה שקלים. 
דידקה מתקשה לקבל את הקביעה – כלומר, למי שיש תסריך יש אפשרות להרוויח יותר כסף. למה שישראל תיתן ידה למצב שכזה? ומדוע לא? אני תמהה. קוראים לכך- הפרד ומשול.... שאלנו איש ועוד איש. בפי כולם אותה התשובה- זול יותר לנסוע בשתי מוניות שונות, ולכן הרוב בוחרים באופציה הזו.
אנו עומדות מול מסלול בידוק הולכי הרגל.  הסככה מלאה כדי שליש בלבד. בחרנו את הניצב בסוף התור, ומדדנו זמן- האיש  עבר כחלוף כשתיים עשרה דקות.א. וע. עוברים מולנו עם איש שאינו צעיר, ותעודותיו בידיהם. ככל הנראה, הוליכו אותו לתא הבידוק.   שבב היכרות ניצת בעיני: אותו תא בידוק ישן ומוכר, ששימש את המחסום הישן, עבר דירה. זהו הצינוק עליו אמר לי מפקד מחסום בשנה שעברה- "...צינוק??? זה צינוק זה???את צוחקת נכון?  זה חדר מרווח ומאוורר...."  הילטון חווארה , כתבתי אז. כעת, אין כל דרך לבקר את העצורים בו, וגם קשה לעקוב אחר הנכנסים אליו – הוא ממוקם במרחק ביטחון מפתחי היציאה והכניסה של המחסום, ופניו מופנות כלפי החיילים בלבד. לא ראינו את האיש שנית, וגם המת"ק והקצין נעלמו מן העין.
עם החיילים אין כל מגע, ואין אפשרות לדבר עמם – למעט בצעקות. 
מדי פעם נובח החייל המסתתר בחדרון הקרוב למקום עומדנו: האלוו, אחורה אמרתי. אני קראתי לך???הפלשתינים, מורגלים בהשפלות, מצייתים בשתיקה.  העיקר לעבור את המחסום במהירות האפשרית.
 נהגי המוניות דווקא מברכים על המחסום החדש- אין מכות והמעבר זורם הרבה יותר מקודם. נגמר עידן העונשים לנהגי מוניות שמתנהגים "לא יפה".

ורק כיכר השוק ריקה. השוק, שהיה צבעוני ומעניין, ובו מספר ירקנים ומוכרי פירות, מוכרי בייגלה וממתקים, קפה, פלאפל, מים ומשקאות קרים - השוק איננו. "אין רישיון", אומרים נהגי המוניות. כיצד אתם מסתדרים ללא שירותי השוק? אני שואלת.  מביאים מהבית, הם עונים. רק חבל על המוכרים, שמעכשיו קשה להם להתפרנס יותר.

ואני רואה- את החיים קשה לעצור. על אף האיסור, ניגש אלינו ילד ובידו בקבוקי מים – ולפני עוזבנו, מוצאת אתיקה מוכר פיתות גדולות – לחם כפרי, הוא קורא להן.  השוק מתרחש לו בהיחבא, והוא יפרוץ מחדש כנראה.
הדבר הבולט לעין יותר מכול, הוא ההשקעה הכספית העצומה במחסום החדש. משיחה עם חברה לאחר המשמרת, מתברר לי כי ככל הנראה, גם את מחסום חווארה החדש עומדים לפרק, כמו את מחסום בית איבא. חכמי חלם לא יכלו לנסח טוב יותר את האיוולת. 

בבית פוריכ – מגרש החניה העליון, שהיה הומה אדם ומכוניות, שומם כעת. הקיוסק המאולתר לממכר תה וקפה- איננו. נותרו לעדות רק האבנים אותן סידר בעליו לשעבר, כשניסה לשוות למקום מעט נעימות.

החיילים באים לקראתנו. אינם מורגלים באורחים, לא כל שכן, כאלו אשר נעצרים ומתבוננים בהם. הם שואלים האם הכול בסדר, ואומרים שהם עוצרים מדי פעם "לבדיקת ניירות" חלק מהנהגים. אתיקה אומרת, אתם חדשים פה ולכן אתם מעכבים אותם. עליכם לתת להם לעבור ללא כל בידוק.

הסככה שוממה.  הקו הלבן, שצויר בסופה, לסמן את מקום עומדן של נשות ווטש – קיים עדיין, על אף שאין בו נחיצות, מאחר והמחסום, שהיה מרורם של תושבי הכפר בית פוריכ  משך זמן ארוך כל כך, שאיפשר מעבר לתושבי הכפר בלבד, ובעיקר- לא איפשר את יציאתם של מי שאינם רשומים כתושבי הגדה-  והם היו כלואים בכפרם עד הורדת המחסום.כעת, למראית עין, הוקל הכתר, או הסגר, או השד יודע כיצד קוראים אנשי שלומנו לסוג זה של חסימה. ורק בלילה, שב הכפר לביטחון המוכר של היותו נעול- זרוע הברזל ננעלת עד למחרת בבוקר. 

בצומת בורין התמקם ג'יפ של מג"ב, ועצר מכוניות בצורה רנדומאלית. בשובנו, כבר לא היה שם.

בזעתרה טור מכוניות של כעשרים מכוניות לבאים מצפון. אחרי הכול, היינו הומניים כל כך, והקלנו את הסגר במקומות הקרובים לעיר שכם, מותר להמשיך ולהכביד במחסומי הקו השני. 

חג שמח, פלשתין.