עטרות, קלנדיה, יום א' 15.2.09, אחה"צ

צופות: 
רוני ה', תמר פ' (מדווחת וצילמה)
15/02/2009
|
אחה"צ

מחסום עטרות 15.30 

במחסום היו מוצבים שלושה שוטרי מג"ב: שניים זועפים והאחד (מיודע משכבר) ידידותי ומסביר פנים.

במתחם המחסום פגשנו שני מעוכביםinfo-icon מופרדים זה מזה ובשולי הכביש חנתה מונית ישראלית. היו אלה נהג מונית יהודי והנוסע הפלסטיני שלו שלא היה ברשותו אישור מעבר. כנראה ניסה לעבור את המחסום בחסות יהודי חובש כיפה, אלא שנצוד בידי השוטרים.

שוטר מג"ב, מהזועפים, ניגש לרוני שניסתה לשוחח עם הפלסטיני ואמר: "הוא עצור ואין לך מה לדבר איתו!"
רוני הסבירה שדווקא יש מה לדבר איתו והוסיפה, "לך יש רובה ואתה יכול לכפות גם עלי את רצונך". לאחר כ-10 דקות הגיע רכב משטרה (כחולה) שאסף לחיקו את השניים והסיעם פנימה דרך השער המוביל לאזור התעשייה עטרות. שוטרי מג"ב הסבירו שהפלסטיני יילקח לחקירה בשב"כ ו/או במשטרת הדרים, שניהם נמצאים בבסיס שבמקום.

היו אלו המטרים האחרונים בדרכו של הפלסטיני לאחר יום עבודתו באי-שם, בעבור סכום מזערי מין הסתם, שבהם לא שיחק לו מזלו והוא עלה ברשתם של השוטרים. המרחק הזה שבין מחסום עטרות למחסום קלנדיה, 1,200 המטרים האחרונים האסורים בדרכו (מדדנו) כמה זה יעלה לו? ולא רק עלות המרחק מונחת על הכף.  גם עלות החירות.

 

 

מחסום קלנדיה:

חדש על החומה:
1.  "I always feel that somebody`s  watchin` me" (כך במקור).
2.  בצידה הימני של דמות המהטמה נוספה הכתובת:"Victory will bring love someday and this wall won't stand in our way"   וחותמת של הכותב מעל: H K.
3. 
בציור האדם האוחז במפתחות ומשני צדדיו דמויות, האישה אוחזת ענף הזית, שמלתה מולאה בריבועים ויוצרת רושם    
   ששמלתה הפכה דירות.
16:00

תהליך הבדיקה ומעבר האנשים התנהל כל זמן שהותנו כבצעדי צב.

למעלה מ-10 דקות היינו כלואות בחברת עשרות פלסטינים בכלובים שבקדמת המחסום בטרם נפתחה הקרוסלה ועברנו פנימה. שתי הקרוסלות הקיצוניות היו מקולקלות ורק האמצעית פעלה.

טרמינל (מעבר גבול) בנה הריבון. אלא שהתחזוקה ממנו והלאה:
המקום והמתקנים במצב של קריסה והתכלות.
      
                                                                               *

 

פגשנו את ע. ששוחח עמנו על המצב הפוליטי באזור: "הנייה וליברמן," אמר כשהוא מסכם את הנושא, "הם אותו הדבר, החמאס אצלנו והימין אצלכם, מאותו החומר."

ע. סיפר על הקשיים המוערמים עליו בסבך הבירוקרטיה הישראלית, על הימים האובדים בין משרדים שונים להשגת אישורים, על התשובות החוזרות על עצמן בכל פעם מחדש: "תבוא מחר", על השגרה התלויה על בלימה, על כך שחייו עם משפחתו הם חיים על תנאי ושהוא אינו באמת יודע במה מותנים הדברים ומתי המציאות עלולה לפקוע.

הוא הוסיף ושיתף אותנו בחשש לפגיעה בנפשו של בנו בן השבע, שעולמו מסויט פן האב לא יחזור ממקום עבודתו, פן ייעצר, פן יעלם. הילד מתעורר לעתים קרובות משנתו בבהלה ומחפש את נוכחות האב.

ע. גם סיפר שלפני זמן הוזמן לשב"כ. שם ישב מולו קצין צעיר שידע לספר לו כל פרט מחייו ומנהגיו. הקצין (כך כינה אותו ע' לא קפטן ולא בשמו), אחרי שמנה באוזניו את סדר יומו לפרטיו אמר: "אנחנו יודעים שאתה לא אוהב את החמאס ואתה גם לא מתפלל ולא הולך למסגדים." 

"וזה לא טוב?" שאל ע.

"אתה אין לך חברים?"

"יש, למה?"

"אז למה לא רואים אותך בבתי קפה במשך היום?"

ע. השיב שבשעות העבודה הוא נוהג לעבוד ובשעות הפנאי הוא מתרועע עם מכריו.

הוסיף הקצין: "רואים אותך מתחבר רק עם יהודים, למה לא עם ערבים?"

השיח המוזר הזה נמשך זמן ממושך. הקצין, שגילה בקיאות במקצועו של ע', סיפר שהוא סטודנט לאותו נושא ושאל אם ע' יהיה מוכן לעזור לו בלימודיו באוניברסיטה:
"אנחנו יכולים להיות חברים."
"לא,"השיב
ע' "אנחנו לא יכולים. אתה מהצד השני."

הקצין הציע לו להצטרף לארגון המקביל לשלו ברשות הפלסטינית והם יעבדו בתאום...

רוני ואני הרגשנו זכות מיוחדת להיות אורחות לרגע באינטימיות של חייו ומכאוביו של ע'. רק לעתים רחוקות אנחנו זוכות להתארח במקומות אישיים שכאלו, של אחד מאלפי האנשים החולפים על פנינו ללא שם פנים וסיפור, בכל אחת ממאות המשמרות שלנו במחסומים לאורך השנים. רק לעיתים נדירות נוצר רגע של אמון המעניק לנו וידוי שאת כאבו גם אנחנו ממשיכות לשאת.