ג'בע (ליל), קלנדיה

צופות: 
רוני המרמן ותמר פליישמן
15/11/2015
|
אחה"צ

 

השיטה היא טרור נפשי שמופעל כל יום וכל שעה.

קוראים לה הודה, היא בת ארבעים, היא גרה בעזה והיא מאד חולה.

הודה סובלת מנזק מוחי ומבעיה קשה בלב.

להודה יש רפיון בשרירי הגוף ובגלל זה קשרו אותה שלא תיפול מהאלונקה, הודה לא שולטת בסוגרים ובגלל זה ציידו אותה בחבילה של חיתולים למבוגרים.

הודה הוסעה באמבולנס ממחסום ארז למחסום קלנדיה, שם העבירו אותה בנוהל גב-אל-גב לאמבולנס שהסיע אותה לבית החולים אל-נג'אח שבנאבלוס.

הסיפור על הודה הוא החלק קטן והגלוי מהסיפור הגדול, להודה יש פנים ויש שם ויש מחלה ויש יעד,  אבל בסיפור הגדול, הסמוי, אין שם ואין פנים ואין מחלה. יש בו בעיקר ערפל של עובדות כשיטה.

באותו בוקר, ביום שבהמשכו העבירו את הודה לטיפול בגדה, התקבלה קריאה במטה הסהר האדום במזרח ירושלים שצריך להעביר שלושה חולים מעזה לבתי חולים בגדה. אמבולנס נסע והגיע למחסום ארז וחיכה. אף אחד לא יצא. "תחכה" אמרו לו, חיכה. "יש בעיה עם התאומים", אמרו, "תחכה עוד", חיכה עוד. שלוש שעות חיכה (לפלסטינים, אפילו לצוותי אמבולנסים פלסטינים, יש זמן בלתי מוגבל). אחרי שלוש השעות יצאה מפתח מחסום ארז הודה. לאחרים לא היו תאומים.

והשניים האחרים מי הם ומה שמם ומה המחלות שלא אישרו להם להחלים ממנה?

טעות לחשוב שהייתה שם טעות או שהחולים החלימו בשלוש שעות של המתנה.

הסיפור היא השיטה, השיטה שהיא המדיניות של להחזיק את האוכלוסייה במצב של חוסר ודאות תמידי כשבפועל זה טרור נפשי שמופעל כל יום וכל שעה לאורך עשרות שנים על מיליוני בני אדם נטולי זכויות.

מי שגר בחברון לא כדאי שינוע בדרכים. תושבי חברון חשודים מעצם היותם תושבי חברון.

וכשחיילי גבעתי שמוצבים במחסום ג'בע עצרו באקראי רכב ובו שלושה תושבי חברון לא היה להם ספק שדגים שמנים עלו בחכתם, לפחות דג שמן אחד, כי לבחור שישב על יד הנהג יש זקן שחור, והרי כולם יודעים שזקן שחור הוא הוכחה, בייחוד כשחיפוש זריז במכונית חשף במקום לא ממש מוצנע סטיפה של שטרות כסף.

החיילים פקדו לדומם מנוע, למסור את תעודות הזיהוי, לא לצאת מהרכב, את מפתחות המכונית הניחו על הגג, "למה?" – "זה מטכלי", אמר כרמל מפקד הכוח, וכל הפרטים הועברו מיד למפקדת החטיבה ומשם לשירותים החשאיים. "מותר לי לעכב אותם ארבע שעות, זה מטכלי" קבע כרמל.

-          נכון שזה לא עניינו של איש מאיפה ולמה יש לבני אדם כמות גדולה של כסף, אבל הבחורים התנדבו לספר שהכסף הוא פדיון מכירת בגדים שנתפרו בבתי מלאכה בחברון ונמכרו לסוחרי בגדים ברמאללה. 

לשב"כ לא דחק הזמן, הוא הרי לא שלהם, גם למפקדת החטיבה לא בער כלום, "אסור לצלם, זה שטח צבאי..." חזר על עצמו כרמל המפקד, "למה?" - "זה מטכלי", גם משוריין של מג"ב הגיע, גם המפקד של השוטרים ניסה את ה"לא לצלם" ואת ה"אני אשלח את הכחולים" (שלא הגיעו), בינתיים היום היה ללילה, הבחורים ישבו כבויים במכונית והחיילים היו עסוקים בלקבל פקודות ולבצע, לדרוש את מספר הטלפון של הבחור עם הזקן, אבל לא סתם לשאול ולרשום, אלא לטלפן למספר הטלפון של כרמל (המפקד) וכשהמספר של הבחור עם הזקן הוזן בטלפון של כרמל ומשם עבר לשב"כ הורו לבעליו של הטלפון למחוק את מספר היעד. ה"מחקתי" שאמר הבחור לא היה מספיק וכרמל בדק ווידא שה-delete  אכן בוצע.

 
 

כשעבר זמן נוסף שוב ניגשו החיילים אל חלונות המכונית והורו לבחור עם הזקן לתת להם את חשבון הפייסבוק שלו (פלישה לפרטי בכלל לא נחשבת לפלישה), הבחור נתן, החיילים בדקו, העבירו לשב"כ ועוד זמן שלא נמדד עבר.

בסופו של יום, אחרי שעתיים מורטות עצבים, בנוכחות שתי יהודיות ומצלמה אחת, כשהסתבר שאין להם עליהם ועליו כלום, הוחזרו התעודות לבעליהן והדרך נפתחה.

נכון בינתיים, ליום המחרת - שני בערב, לא הטרידו אותם ולא טילפנו אליהם. בינתיים - דברים שווידאתי טלפונית.