ג'בע (ליל), קלנדיה

זו לא שגרה.

"זה רק בדיקות שגרתיות" אמר חייל שאבטח חיילת שאימנה כלב על רכבים של פלסטינים.

להם זו שגרה. רק שגרה.

אבל למי שאיתרע מזלם ועלו בגורל, ואולצו לעזוב את מכוניתם, לעמוד מנגד ולראות איך כלב מובל אל רכבם, מרחרח את הצמיגים, סובב את המעטפת, קופץ על גוף המכונית, מוכנס לתא המטען, חודר פנימה, מזהם ברגליו את ריפוד המושבים, זוחל מתחתם,  מירר בכל חריץ וכל סדק ולא יחדל עד שימצא את כדור הריח שהטמינה הכלבנית, להם, לאנשים האלו זו אינה שגרה. עבורם זו השפלה ופלישה למרחב הפרטי וחילול אחד מעקרונות דתם. כי הכלב לתורת האסלאם טמא.

וגם לאישה מעזה ששוחררה בבקר מבי"ח ברמאללה לא הייתה זו שגרה.

על פי הרשימה הארוכה של מחלותיה שאחת לאחת מנה אותן באזני בעלה, ניתן להגדירה "חולה מורכבת".

שעות עמדו שם הבעל ואשתו.

קשה לצאת מרצועת עזה אבל גם לשוב אליה לא קל.

הבעל חשש פן אשתו לא תיקח את התרופות בזמן, דאג פן לא יקבלו את האישור טרם סגירתו של מחסום ארז - היכן יעבירו את הלילה? וחרד לגורל בנם שאושפז בבקר בבי"ח בעזה לאחר שאיבד את הכרתו - סיפר לי, לזרה, לא לאשתו, כי לא רצה להוסיף על סבלה: "כשנבוא הביתה, היא כבר תדע" אמר.

וכשנפתחה בפניהם הדרך אחז הבעל בזרוע האישה והוביל אותה ותמך בה, כי היא, שרגליה נפוחות והליכתה בצליעה לא באמת ראתה את הדרך. בשארית כוחותיה התרכזה האישה בהרמת רגל ועוד אחת, צעד אחרי צעד התקדמו השניים.

והאיש שזו לו פעם ראשונה במחסום קלנדיה, הביט על סביבותיו ואמר בתיעוב גדול: "אני יותר לא אבוא לפה. אפילו אם אצטרך ללכת עד ל..." ועצר מדיבורו, חיפש את המילה, ומצא, והשלים: " עד  להולנד!"