קלנדיה

צופות: 
אורית דקל, עפרה טנא (מדווחת)
24/01/2014
|
בוקר

הגענו כמה דקות לפני השעה תשע בבוקר, באזור הבדיקה הביטחונית של  המכוניות עמדו  כמה מכוניות משטרה. שוטרים? חיילים? ערכו בדיקות למכוניות נכנסות. עלינו דלגו.

מגרש ההחניה העמוס בישר את הצפיפות שקבלה את פנינו בסככה.

שלושה טורים ארוכים מאד; שער "הומניטרי" פעיל; כל העמדות בפנים פועלות. הרבה קצינים וחיילים  ולובשי מדים למיניהם טורחים להפעיל את מנגנון השליטה ביעילות ובאדיבות ביחסם אל האזרחים ואפילו אלינו.

האנשים  בתור דווחו על עמידה של שעה ורבע, שעה וחצי. אך מתברר שלצבא יש קנה מידה אחר. הם מודדים את זמן ההמתנה של האזרחים רק מהרגע בו עברו את הקרוסלות.... ובמדידות התפוקה והיעילות שלהם התוצאות משביעות רצון (את רצונם). התורים הארוכים שמחוץ לקרוסלות הם כנראה באחריות הרשות הפלסטינית? ואולי האחריות היא של האנשים עצמם שמטרידים את המשטר ובאים לחצות את המחסום בדרכם לתפילה, לבית חולים, ובימי חול - לעבודה.

העומס מעלה חשש בקרב הממתינים שלא יצליחו להגיע לתפילה. והנה מפציע קצין המשטרה המוכר לכולנו והוא פותח עבור בעלי הרישיונות לעלות לתפילה את השער ההומניטרי לפרקי זמן ארוכים ומאפשר מעבר מזורז של המתפללים

ב10:30 מגיע למחסום אב עם ילד כבן 10. הילד מוזמן לבית החולים לאותו היום. לאב יש היתר מסחר אך לילד אין רשיון מעבר.  בתחילה מעברם מעוקב אבל לאחר השתדלות  מתגייסים כוחות הביטחון במקום ומנפיקים  לילד אישור. זה אכן אפשרי!!! כשיש רצון טוב ונכונות להקשיב ולעזור

 התורים הצטמצמו, רוב המתפללים כבר הזדרזו ועברו בדרכם  למסגד ואנחנו הזדרזנו להימלט מהמקום הרע הזה

במעבר המכוניות החיילת (גם היא ידידותית) הציגה לפנינו מוט מעץ, נבוט? אולי מקל בייסבול - שלל שנמצא בידי חורשי רע (לטענתה) ובקשה שגם על זה נדווח. נקווה שהצבא הטוב במזרח התיכון (כפי שמצהיר שר הביטחון) יוכל להתמודד גם עם נבוטים.