קלנדיה, יום ו' 15.3.13, בוקר

צופות: 
אורית דקל, עפרה טנא (מדווחת)
15/03/2013
|
בוקר

"נותנים אישור ולא מכבדים אותו" כי: היום מסננים" 

 

אולי בגלל שלפני שבוע היה בלגן בהר הבית, אולי בגלל החמסין, אולי בגלל שהשיטה פורחת, היום החליטו גבוהה מלמעלה שמשנים את החוקים. רק שלא הודיעו מבעוד יום לאנשים שכפופים לחוקים  האלה. היום, יום שישי יום התפילה והסידורים, יצאה הוראה מגבוה (איפה זה?) שמעבירים לתפילה רק נשים, וגברים מעל גיל 60. אחרים, שיש להם רישיונות קבועים (אישור מעבר לסוחר) לא מורשים לעבור; אלה שקבעו פגישות מבעוד יום וטרחו והביאו את כל האישורים וקיבלו אישור מיוחד ליום זה (למשל בקונסוליות או לבדיקות בבתי חולים) לא עוברים.

 

בשעה 9:00 האזור שמעבר לקרוסלות הקדמיות הומה שוטרים כחולים וגם אנשי מת"קinfo-icon בדרגים שונים, אך אלה נאלמים (פרט לבחור צעיר ואדיב) ומותירים את הניהול למשטרה (?) ובמיוחד לקצין שמסרב לדבר איתנו ונוהג בכולם באדנות, שלא לומר בגסות. רק תור אחד פועל.

 

השוטר עומד מעבר לסורגים ומסנן את הממתינים. "אירג'ע לווארה [לכו אחורה]!" הוא מורה לכל מי שאינו מתאים לקריטריונים בבוקר זה. ואין מקום לערער.  המוּשבים לאחור נדחקים אחורה בין המצטופפים בתוך הסורגים. אין תור הומניטארי. המעבר מתבצע רק דרך מסלול הסינון. זקנים וזקנות חיגרים ופיסחים.

בחור שעובד כצבע ברישיון והיה אמור לסיים את העבודה בביתם של זוג זקנים (שתקועים עם הבלגן וכועסים שהצבּע לא בא לסיים את העבודה כפי שהבטיח והם לא יכולים לסדר את הבית לבד והיום יום שישי...) ניסה לחזור (ואולי אפילו לחמוק) שלא דרך התור הצפוף. התסריח נלקח ממנו. הוא יוכל לקבל אותו במת"ק כנראה אחרי שתוגש תביעה ויושת עליו קנסinfo-icon...

 

איש מת"ק אדיב מסביר לנו שהיום פועלים על המחסום כוחות רבים וההוראות מגבוה לא ניתנות לשינוי. הוא מקווה שאחרי השעה 12:00 יהיה אפשר להכניס את האנשים (אחרי שהקונסוליה נסגרת, אחרי שהתור שנקבע אבד, אחרי ששעות העבודה הלכו לאיבוד).

 

זעם גדול במחסום. סיפורים: על יציקת בטון שתוכננה להיום, שעלותה אלפי שקלים, לא תצא לפועל; על בעל הבית היהודי שמחכה בחנות הפרחים לעובד, שלא מבין למה מעכבים את הבחור שעובד לצידו ובמיוחד ביום השישי בו הוא זקוק לו במיוחד; על מרצָה באוניברסיטה, איטלקיה שנישאה לפלסטיני, שטרחה שבועות והשיגה את כל האישורים כדי להגיע עם בני משפחתה לקונסוליה (בנה יוצא ללמוד באיטליה), והיא זועמת, דומעת ומושפלת. "היא עדיין לא רגילה ליחס כזה," אומר בעלה. כבר חמש שנים היא חיה כאן ועדיין לא התרגלה לשרירותיות ולחוסר האונים, שהם מנת חלקם של בני עמה החדש.

 

עשרות אנשים מתקבצים מבעד לגדר רצים מנקודה לנקודה, מושיטים מסמכים לעבר כל קצין שמתקרב, מתחננים להבנה, להסכמה. "אתם רוצים שנתחיל באלימות", אומר לנו גבר, סוחר שלא יכול לצאת לענייניו, "אבל אנחנו לא נתפתה. ואתם תקרסו בסוף".