ג'בע (ליל), קלנדיה, יום ג' 20.11.12, אחה"צ

יום הזעם.

בקלנדיה הרוחות זועמות וסוערות כבר שבועות. השבוע, מאז תחילת המלחמה בעזה, עליית מדרגה גם בזעם וגם בתגובת הצבא-  הרבה ירי, הרבה אבנים, הרבה גז, הרבה עצורים, ואפילו "אלמנת קש" אחת שמוקמה על גג הבניין הפינתי ממנו צולפים החיילים על הילדים ומכווינים את היורים האחרים. הם שם מבקר עד לילה, מלכלכים את שאינו שלהם, או כמו שאמר לי מכר:"הם עושים על הגג את מה שעושים בשירותים".

וזקנה מצומקת אחת שיצאה מסמטאות מחנה הפליטים נגשה אלי וסיפרה על הילדים שנעצרו. שאלתי: "הם הילדים שלך?" – "כל הילדים הם הילדים שלי" אמרה ושאלה למה אני, היהודייה, לא אומרת לחיילים שהם עושים מעשים שלא יעשו. צעיר שעמד על יד השיב לה:"היא כן, היא צעקה עליהם והם דחפו אותה בכוח וצעקו עליה בחזרה שתשתוק"  - "אז תביאי את החברים שלך מישראל, שיבואו הנה ויראו מה עושים לנו" אמרה והלכה.

אחרי שפסעה מטרים בודדים הסתובבה כמי שנזכרה שיש עוד דבר מה לומר, חזרה, שוב פנתה אלי ואמרה:"תגידי לכל החברים שלך שיבואו הנה....". הבטחתי לומר. אני אומרת.

הכניסה לאר-רם חסומה וחיילים ברובים שלופים מונעים כניסה ויציאה.

בצדו ההופכי של מחסום ג'בע אימנה קצינה שלוש חיילות וכלב אחד על מכונית של בחור פלסטיני שנבחר באקראי. ובצדו האחר של המחסום נמשכה שגרת העיכובים השרירותית.

חמושים ממגונים ומאיימים עמדו חיילים בכניסה לכפר חיזמה ואחרים בסמוך לרכב צבאי במרכז הכיכר שלפני מחסום היציאה מהשטחים.