קלנדיה, יום ו' 3.8.12, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן, ויוי צורי ותמר פלישמן (מדווחת).
03/08/2012
|
אחה"צ

"אנחנו עובדים רק לפי פקודות. אין מה לעשות!" אמר קצין.
באמת לא היה מה לעשות.

לא לאישה הנכה שנכנסה בצד המיועד לנשים כשהיא מדדה לעברו האחר של המתחם – המיועד לגברים. שם, מאחורי הגדרות, בין דבוקת הגברים ששנתם הארבעים טרם הגיעה עמד בנה. האישה עברה מחייל לשוטר מג"ב לקצין, פונה מבקשת מתחננת שיתירו לבנה לחבור אליה, אמרה שבלעדיו היא אבודה... "יש לו אישור?" נשאלה, "אין לו, אבל..." "אי אפשר!" היה פסק הדין.
כי הם כאמור עובדים רק לפי פקודות.

גם לא לאיש הצעיר שהוביל את שתי בנותיו לבושות המחמדים, שהצליח להבקיע את שורת החיילים הראשונה ונתפס בנקודת הבידוק שאחריה – לשיטת רשת הדייגים, וניסה את מזלו ועמד בתור ההומניטארי שנועד לגברים קשישים (מעל גיל ה-40) והושב לאחור, וניסה במחסום בו נבדקים אישורי התפילה המיוחדים לגברים שטרם מלאה שנתם, גם שם השיבו פניו ריקם, והלך אל מעבר הנשים, והושלך ממנו בבושת פנים, ועוד זמן רב הלך הנה ושוב מצד לצד בשטח המכונה סטריליinfo-icon. "הילדות רצו ללכת לירושלים" סיפר לי, "ואמא שלהם כבר עברה מזמן, הגיעה לעיר העתיקה, טלפנתי אליה והיא חזרה לקחת את הילדות". הבחור שביתו באר-רם רצה ללכת להתפלל אבל ידע שאם יבקש אישור לא יקבל כי לפני שנה נתפס כשב"ח כשעבד בישראל ולאחר חודש בכלא הושת עליו "על תנאי" והוא רשום בשב"כ כמנוע.
כאמור – לפי הפקודות.

וגם לא לרבים אחרים, גברים צעירים או נערים שלא עמדו בסטודנטים של קובעי המדיניות גסי הלב. הנשים עברו בזרם שוטף תוך בדיקת חפציהן ואילו גברים, הוגדרה מסוכנותם בין גילאי 12 ל -40. לא חודש לפני. והניירות נבדקו בקפידה, והילדים חייבים להיות צמודים לקושאן המקורי (לתעודת הלידה) ולאחד מהוריהם. אלו שהתלוו לדוד או מכר נשלחו מהמקום.
כאמור - הכול לפי הפקודות.

ולפי הפקודות שונו הנהלים בצהריים: מחיצות המתכת נגררו מהמקום ושורת חיילים תפסה את מקומם והפרידה בין המון האדם לדרך המובילה למחסום.
אז עלה על אחת הבטונדות כעל במה מאולתרת איש צנום ואדמוני, בעל תפילה, שדרש באזני המאות שלא הורשו לעבור וכשסיים נפרסו שטיחי התפילה ושורות שורות עמדו האנשים מאחורי הדרשן ונשאו תפילה בכוונה יתרה, והושיטו כפות ידיהם בתחינה לאלוהיהם וכרעו על האדמה המזוהמת, בין גדרות התיל ללובשי המדים.

בין אלפי בני הגברים והנשים שזרמו לעבר המחסום כנהרות אדם בלטו דיוקנות פני רצוחים שנתלו סביב על החומות הפנימיות וביניהם עלי ח'ליפה אותו הכרתי צילמתי וגם כתבתי אודותיו:
http://www.etgar.info/he/article__536/

רגע אחד של נחת בלב הסחי היה כשאישה זקנה נתמכת במקל יצאה מבין חבורת הגברים והתקדמה נחושה לעבר החיילים, מה שקרוי בלשונם "פריצת מחסום". בניגוד לנהלים ולא לפי המקובל או הפקודות לא הגישה את תעודתה וגם לא הגיעה מהמקום המיועד לבנות מינה. למרות אטיות הליכתה היה נדמה שהיא שועטת, נמרצת ולהוטה וחצתה את תחומם כשפניה למחוז חפצה.
והם שלא יכלו לה ולרוחה, הסיטו מבטם כמו לא ראו.