קלנדיה, יום ו' 27.7.12, בוקר

צופות: 
רוני המרמן, ויוי צורי, תמר פלישמן ועיינה הלפרן (מדווחת).
27/07/2012
|
בוקר
אני רואה למולי עדר של גברים. הם מתרגשים, מחייכים, עם זווית של ניצחון בפה. 
הם דוהרים, כמו עדר. הולכים מהר, חלקם אפילו רצים.
הם רצים למבנה של מכלאות, כמו הרפת שביקרתי בה לפני זמן מה, רק בלי התבן (אבל עם הריח).
שם, הם אוחזים בסורגים, מקשיבים לצווחות ברמקול, גבב של מילים לא ברורות של קול לא ממש אנושי, שאי אפשר לראות את פניו. מחכים, וכמעט כולם - חוזרים על עקבותיהם.
ואני מסתכלת, וחונקת את הדמעות. הן נחנקות איפשהו באמצע הגרון.
אני מבינה, לראשונה, מהו כיבוש.
כיבוש, הוא שאנשים כלכך שמחים שנתנו להם לעבור מחסום אחד, אפילו שהם יודעים שבמחסום השני לא יתנו להם לעבור. 
מחסום קלנדיה, ביקור ראשון שלי, יחד עם ויוי, רוני ותמר, ממחסום ווטש.
יום שישי השני של הרמאדאן. יש היתרים מיוחדים, ואיסורים משונים.
למשל, זכאים לחצות את המחסום (על מנת להגיע להר הבית בחג המשמעותי ביותר שלהמוסלמים) רק מי שמעל גיל 40, או נשים, או עם ילדים עד גיל 12 (בהצגת תעודת לידה מקורית, שלרב כבר בלויה). כניסה לכלי רכב סגורה, במקום זאת יש מעבר נפרד לנשים.
אני בצד של החיילים, מסתכלת עליהם ועל אחת במיוחד, שנראית לי לחוצה וכעוסה. היא נובחת בתוקפנות על פלסטיני אחד, היא עוצרת עוד אחד ושולחת אותו חזרה. מאחורי המחסום. הכל נעשה בשנאה, בנחרצות, בניכור אלים. אני תוהה ביני לבין עצמי, כי על מנת שאני אדבר לאדם זר שלא פגע בי במאומה בצורה כזו, אצטרך להיות כעוסה ופגועה מאוד. מעניין על מה היא כועסת. אני חושבת כי אני הייתי כועסת, על כך ששמו אותי בסביבה צבאית כלכך אלימה, אישה יחידה בין גברים בלי כמעט לגיטימציה לבטא צדדים רכים, חמלה, רגש. בלי שום יכולת למרוד, להתנגד, להגיד "מה אתם עושים?! מה אנחנו עושים?! אני לא מוכנה להיות חלק מזה. אני לא מוכנה להגביל חופש תנועה של בני אדם שלא פשעו, שלא פגעו, שלא רוצים דבר מלבד לחיות בכבוד". 
מג"בניקית יקרה, ליבי איתך וליבי כועס עלייך, בז לך, מתנכר לך ומרחם עלייך. כן, גם וגם. אפשר גם להיות חיילת בין גברים וגם להיות רגישה ואנושית. זה בדיוק מה שחסר שם, בקלנדיה (קלנדיה כמטפורה לכיבוש בכללותו). רגש, דיאלוג, רכות, גמישות. ובמקביל, התנגדות והתקוממות כדי להנחיל את היסודות האלו לשיח ולהתנהגות של החיילים והחיילות שם. להציב מראה, שתשקף את הכיעור והביזיון שביחס הכיבושי.
ועוד מאורע קפקאי: בחור עיוור, הבחור העיוור נשלח לאחורשניסה לחצות את המחסום במסלול קרוב יותר, ליד מסלול הנשים. המסלול פתוח, אני עוברת בו חופשי הלוך ושוב, והחיילים מסרבים להעבירו. הוא נאלץ לעשות את כל הסיבוב למסלול הגברים. החיילים מסרבים ללוותו לשם, כי זה 'התפקיד שלהם, לא שלנו'. ואנו טוענות כי 'זה התפקיד שלכם'. הנה ההזדמנות להוכיח, באופן מזערי ועצוב אבל עדיין, שצה"ל יכול ומצליח להיות הומניטרי. אבל הוא מסרב. עקרונית.
ולבסוף, כאקורד סיום לחווייה ההזויה שמתקיימת יום יום במחסום קלנדיה, אנו עוברות חזרה לשטח ישראל ללא בדיקה, ללא הינד עפעף.
אחרי הכל, אנחנו לא פלסטיניות ולא מהוות סכנה או איום לביטחון המדינה.