קלנדיה, יום א' 29.1.12, בוקר
05:20 התור נשפך אל מעבר לרחוב. כלום לא זז, הקרוסלות נפתחות בעצלתיים, התור הולך ומתארך, כמו תמיד רק שלושה שרוולים פתוחים.
מה אנחנו בעצם מחדשות בדו"חות שאנחנו כותבות מדי שבוע? הכול נשאר כשהיה. "בשביל העדות" מעודדות אותי חברותי למשמרת. נכון, אנחנו עדות להתעללות בבני אדם, להשפלה. אנחנו נותנים לאנשים רישיונות עבודה ואז מונעים מהם להגיע לעבודה בדרכים אנושיות, מעמידים אותם דחוסים בין גדרות במשך שעתיים. ב-4 וחצי לפנות בוקר הם מתייצבים בתור בשביל להגיע ב-7 לעבודה.לעתים אינם מספיקים להגיע בזמן ומפוטרים. אנחנו מבקרים אותם על כך שלעיתים קרובות הם קופצים על הגדרות, דוחפים את חבריהם, "חיות
" אנחנו אומרים , "מתנהגים כחיות". אבל מי מביא אותם למצב המביש הזה? אנחנו. אנחנו שמתעללים בהם בנפשם ובגופם, שמעמידים אותם דחוסים בין גדרות במשך שעתיים. ובמה אנחנו באמת עוזרות בעומדנו שם? אולי בכך שאנחנו מקשיבות למצוקתם? הלוואי שזאת הייתה האמת. אבל האמת היא שהאמפטיה שלנו לא מביאה להם פרנסה ולא מחפה על ההשפלה היום יומית שאנחנו מעוללים להם.
שמישהו יעשה כבר משהוא להחזיר לנו את הכבוד שאבד כבר מזמן.