קלנדיה, יום ב' 5.12.11, בוקר
05:40 הגענו מוקדם. המצב לא ניתן לפתרון. אין מספיק מעברים יחסית לכמות האנשים שרוצים להגיע לעבודה לפני 7 בבוקר ולכמות הסטודנטים, הנשים, הזקנים והחולים. המעבר אינו מהיר דיו כדי שכולם יוכלו להגיע בזמן לעבודה.
ויש את אי האיכפתיות. לישראל לא איכפת אם האנשים הללו יגיעו בזמן לעבודתם או ירוויחו מספיק כסף להאכיל את משפחותיהם, או יחיו ללא התסכול וההשפלה היומיים.
הגענו ונראה שאין כל כך הרבה אנשים אך הדחיפות, הנסיונות לעקוף, הקללות והצעקות לא יאומנו.
למה אנחנו לא יכולים להפעיל את המעבר כראוי?
כי לאף אחד לא איכפת. אם העוברים היו יהודים, היתה צעקה אדירה, המדינה היתה במצב של מהפכה. אך היות ואנו מדברים על פלסטינים, אז זה יכול להמשך יום אחרי יום. הם מרגישים מושפלים והרבה פשוט מותרים והולכים הביתה ומפסידים עוד יום עבודה.
דברנו עם חלקם, כדי להביע את האמפטיה שלנו וקבלנו את אותה תגובה מכולם: למה אתם לא יכולים לפעול כראוי, עם מספיק מעברים ותחנות בדיקה כדי למנוע את הסבל היומיומי?
לא היה לנו מה להגיד חוץ מלהתבייש.