דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ד' 21.7.10, בוקר

צופות: 
נתניה ג. ויהודית ק. מוחמד - נוהג ומתרגם
21/07/2010
|
בוקר

בכוונה יצאנו מאוחר מבאר שבע (8:45) כדי לראות את חברון במיטבה.

מעבר סנסנה-מיתר שומם.

בכביש 60 יש יותר תנועה מהרגיל עם כמה נהגים אובדניים שנוסעים במהירות ועוקפים שש מכוניות באיזור האסור לעקיפה. אולי זה סוג של התנגדות לא אלימה?

חברון
בחברון הכל שקט ואין סימן לפטרולים.
עיקול 160 רדום עם חייל מנומנם אחד. לא ראינו רכבים.
בצומת תרפ"ט אנחנו רואות להפתעתנו מתנחל צעיר שדרכו מחלק אחד של העיר לחלקה השני נחסמה על ידי שני חיילים.
עמדנו וצפינו, לראות אם יש מי שיעצור יהודי תושב עיר האבות, אבל במהרה הוא משתחרר, וכהוא שמזהה אותנו הוא מצלם אותנו. הורדנו משקפי שמש לכבוד התצלום - אנחנו צילמנו אותו מצלם אותנו.... 
הוא פתח אתנו בשיחה מנומסת אך עם אלימות כבושה. הוא לבש חולצת טי כאשר מלפנים ציור של קליעה למטרה וכתובת:"הכן את צה"ל למטרה". על גב החולצה כתוב: העוזר לאויב הוא אויב. שאלנו אותו אם הוא חושב שצריך להרוג את האויב והוא ענה שיש לנטרל אותם ולהוציא מהם את העוינות. 
בתל רומידה היהודית ראינו משפחה פלסטינית שדרכה נחסמה - בעל החנות הסמוכה טען שזה אנשי שב "כ. אחרי כ-10 דקות המשפחה - אב ושלושה או ארבע ילדים קטנים - עברה אך לא יכולנו לעצור לשוחח, ואולי היו להם מספיק שאלות ממילא.

ישבנו קצת אצל עבד מול בית גוטניק. עובד אצלו בחור צעיר (בנו?) גם בשם עבד שהיה חבול בפניו עקב התנפלות מתנחל שאירעה לפני ימים ספורים. אחרי הארוע עבד הצעיר - שמדבר אנגלית וגם עברית - נעצר על ידי המשטרה והושם באזיקים.    חיי חברון.
פגשנו גם קבוצה של אנשים בסיור מטעם ארגון "שוברים שתיקה" ובתוכם מי שמארגן את מופעי ליאונרד כהן.
נתבקשנו להסביר להם על מחסום ווטש ואת זה עשינו בהתלהבות. 

דרום הר חברון
בחזרה לבאר שבע ראינו מהכביש מנוף הורס בית בכפר בני נעים ונסענו לנסות לצלם. קצת הלכנו לאיבוד וכשמצאנו את השביל כבר היה מאוחר מדי. בדרך חזרה לכביש הראשי פגשנו את בעל הבית, שהגיע אף הוא מאוחר מדי. בניגוד למה שאמרו לנו חיילים במקום, הבית היה מאוכלס והאיש, חמדאן עמראן רגבי, לא קיבל כל התראה מראש על הריסה. בעומדנו יחד ראינו את המנוף ומשאית מלאה שברי בטון עוברת על פנינו - שניהם עם לוחיות פלסטיניות. 
מדכא. מאוד. לקחנו את הפרטים של חמדאן, אבל הבהרנו לו שלדאבוננו אין בידינו לעזור, מלבד למסור את פרטיו ל"ועד למניעת הריסת בתים". מזמן לא חשתי תחושה חזקה כזו של תסכול ואימפוטנטיות. חוסר אונים מוחלט. 
בוקר עצוב