קלנדיה, יום ו' 27.8.10, בוקר

צופות: 
רוני המרמן, ויוי צורי ותמר פלישמן (מדווחת וצלמה)
27/08/2010
|
בוקר
מחסום קלנדיה - יום שישי השלישי לרמדאן

ככל שחלפו השעות הלך וירד מסך הנימוס מעל התנהגותם של המופקדים על הסדר במחסום קלנדיה ודרכי התנהלותם ודיבורם של לובשי המדים אל הפלסטינים שבו להיות כבשגרה: קוצר רוח, זלזול והרמת הקול אל הניצבים (בעיקר הניצבות) סנטימטרים ספורים מהפה הפוקד והמנאץ:"רוחי אל-ביית!.." "זה החוק", "אירג'ע, איר'ע...", "עופי לי מהעיניים..", "את לא עוברת אמרתי לך... מה פה לא מובן?"
 
בעינינו טוב שכך. להשקפתנו רעות הן מחוות השווא שכל מטרתן לאחז עיניים וליצור מצג של כיבוש הומאני ונאור.
כי זו המציאות בלי כחל וסרק: השפלה, מניעה, החרמת תעודות, ביטויי לעג בשפה נלעגת.
כיבוש הוא כיבוש. לא הדר לו ולא כבוד. פרצופו האמיתי והכעור סופו שיתגלה גם אם ינסו לפדר את אפו וימשחו את לחייו בסומק ורדרד.
 
"לשיטתם", אמרה תמי חברתי, "לעומת השנים הקודמות, הכול פה יותר מאורגן ומסודר...". שיטתם פועלת לרעת הפלסטינים: רשת הדייגים שפרסו ברחבה שבימים כתיקונם הינה מגרש החנייה והדרכים שסביבה ועכשיו הינה שטח סטריליinfo-icon, ארבע נקודות בדיקה וסינון בה. המעטים שמצאו את סדקיה  נדוגו במהרה ונשלחו לאחור בבושת פנים:"מי שלא מורשה - לקחת אותו לדלת המסתובבת..."פקד קצין מג"ב ופיקודיו צייתו ללא היסוס ופקפוק.
 
האיפוק המסוים והנימוס היחסי שניכר היה בשבועיים הקודמים תמו.
שיטת מניעת המעבר מנשים שטרם הגיעו לגיל לפיו רשאיות הן להיכנס למקום תפילתן היתה: הפקעת תעודת הזהות והליכה מהירה של המחרים האוחז בתעודה לעבר היציאה בעוד האישה, בעלת התעודה, ממהרת עד רצה בעקבותיו פן תאבד לה הוכחת קיומה.
אחד משוטרי מג"ב שיכלל את השיטה והעלה אותה מדרגה (לשמחת לבו שלו ושל חבריו הצופים בהנאה מין הצד): הורה לאישה שאת תעודתה אחז לגשת אליו ולקחתה, ובעודו הולך לאחור, הניף את התעודה אל על והאישה כבדת הגוף נאלצה לדלג בניסיון לתפסה. היד הורמה עוד יותר, האישה קפצה גבוה יותר, ושוב: הוא שני צעדים, הנפת היד, האישה מדלגת, קופצת באוויר, כשידיה מושטות לעומתו... רק משעברה את הקו האסור במעבר שבה התעודה לחזקתה.
 
 
הגברים שבפלח הגיל שבין 45 ל-50, שטרחו והשיגו "אישורי תפילה"  (שזה לכשעצמו בעיני ביטוי מצמרר מהיותו בעליל איסור תפילה), עמדו למעלה משעה וחצי בתורים הארוכים כדי לחבור לנשותיהן הממתינות מהעבר האחר - האם אותם אמור לנחם המכשיר המתיז רסיסי מיםinfo-icon קרים?
 
" זה החוק"  - חזרו ואמרו החיילים כמו על מנטרה דתית כשמנו את ההגבלות וההוראות שעל פיהן מתנהלת הסלקציה בין בני האדם.
"זה החוק" אמרו כשהפרידו זקנה מנכדתה ואחרי ששולחה הנערה שמענו:"זאת, לא אכפת לה מסבתא שלה שהיא שולחת אותה לבד לירושלים..." אפילו קצין מיחידת ארבל האמון לדבריו על החוק הבינלאומי טען את טענת "החוק". כאילו כתוב בספר החוקים של מדינת ישראל שיש למנוע מבני נוער ומכל מי שטרם שמלאו שנותיו את זכות הפולחן.
 
אנחנו  מהיותנו יהודיות, עדיין  נדמות לאחדים מהפלסטינים כמסוגלות לחולל ניסים: "תדברו אתם... אנחנו לא באנו לעשות בלגאן, רק להתפלל...  אולי תעזרו לנו?.." 
ואיש אחד מפוקח, בעל שנים וניסיון פסק :"רק אלוהים יעזור..." והוסיף: "אנחנו לא טרוריסטים. הטרוריסטים בממשלה!"
 
תור הגברים היה מסודר משל הנשים. הם לא השתהו, דקות ספורות לאחר שהסתבר שאין הקלות ולבן 49 שנים נאמר:"תבוא בשנה הבאה"... סב האיש לאחור ושב לביתו. אחרים מילאו את מקומו. שוב אותה בקשה, שוב אותו סירוב... והתור הארוך והדחוס יש בו דינאמיות ותחלופה. בסופן של השעות הוא התקצר ונמוג.
 
הנשים לעומת זאת, כמו בכל אחד מימי השישי, אינן מקבלות את דין הכובש. הנשים מחפשות סדקים: משתחלות ונתפסות, מוחזרות אחור ונדחפות שוב. הן כעוסות, לועגות, צועקות, מבקשות, מתחננות, מתעקשות, מסרבות לסגת....  בכל גיל - צעירות כזקנות, מנסות כל דרך: מציגות את תעודתן שלהן או את זו של קרובתן הזקנה מהן....וכשהתעודה מוחרמת יש מהן הנצמדות אל הקרקע:"תצלמי אותנו שגם הערבים יראו..." ולמרות החום, הצום, האבק השרירותיות - אין רוחן נופלת. הן נושאות דברן אלינו, הזרות, המקשיבות, המביטות, הרואות אותן - בשפה שאיננו מבינות או בשפה זרה מקשרת. הן צוחקות עמנו על המציאות ועל החיים תוך שהן נושאות ילדים בחיקן, מערסלות אותם בהירדמם, שעות, ועוד שעות... עד שנשמע קול המואזין, עד שהחסימות המתניידות נגררות ועד שבאים הכלים הכבדים ומפנים את חסימות הבלוקים אל צד הדרך. אז פונות לשוב לביתן, עד יום השישי הבא.