קלנדיה, יום א' 25.10.09, אחה"צ

בכיכר הצפונית: אוויר רווי אדי דלק וגזים הנפלטים מהרכבים מקדם את הבאים מפלסטין.

במרכזה - שרידי שלט הכוונה, כמו פסל סביבתי לתפארת המקום הקרוי "טרמינל".

כרוניקת הדרך למת"ק

3.20 - במסלול אל המת"ק שלושה בחורים נואשים לפני קרוסלה נעולה. כבר ניסו למשוך את תשומת לב החיילת  בעמדה: לחצו על כפתור האינטרקום (לא ידעו שהוא מנותק) וטלפנו למספר המופיע על השלט- ללא מענה או התייחסות. למעלה משעה נמשכו מאמציהם.

3.30 - אנחנו מטלפנות לחמ"ל המת"ק  ונענות מיד. מהעבר האחר מבטיחים לברר.

3.38 - טלפון חוזר לנ"ל: "מה, עוד לא פתחו? אני מיד מטלפן אליהם..."

3.39 - הקרוסלות נפתחות. כשאנחנו חולפות בחברת הפלסטינים על פני חלון העמדה, מסתברת סיבת העיכובים: החיילת המופקדת על כפתור הפלא הפותח את הקרוסלות, שרועה על שני כסאות, מתרוממת לאטה כמתוך סרעפי שינה, ידה נשלחת אל הכפתור ומבטה העייף בוהה בחלל.

עברנו יחד עם הבחורים אל המת"ק.

3.40 - הקרוסלה האחרונה, זו שלפני המשרדים  נעולה. הזמן דוחק. שוב אנחנו מטרידות את מוקדן החמ"ל. הקרוסלה נפתחת. הבחורים עוברים ונבלעים במבנה. החלטנו לחכות לצאתם.

4.15 - משכבר היינו שקועות עד צוואר בסיפור אחר, הגיעו הבחורים ללחוץ יד ולהודות.

שניים מהם בקשתם נענתה. השלישי נדרש לשוב להמשך טיפול. שני שליש הצלחה זו סטטיסטיקה חיובית.

"נוהל הפסקת חיים" או "ענישה קולקטיבית"

בשעה 4.00 הופרה השגרה בצעקות בהלה, בקריאות בלתי מובנות שבקעו ממערכת הקריזה, נקישות מגע מתכת במתכת ושעטות רגליים נעולות נעליים צבאיות.

הבחנו מבעד לגדרות במאבטחים חמושים רצים בבהילות ושמענו: "תקראו לאמבולנס...תזעיקו אמבולנס!"

מיהרנו לצאת אל ההמולה. שאול השוטר קידם את פנינו בצעקות:"כולם החוצה, לצאת, לצאת מהר, לא לצלם, לא לצלם, לצאת...." הצטרפנו להמון שנדחף בידי השוטרים והמאבטחים. כשהצליחו לדחוק את כולם אל מעבר לגדרות ולשערים -  ננעל המחסום.

משמצאנו עצמנו  בחוץ, התחלנו ללקט ידיעות על שארע:

בדיקת חפציה של אישה צעירה, כבת 20, העלתה חשד. בבדיקה חוזרת של תיקה במערכת השיקוף זוהה סכין: "אולר שוויצרי" סיפר צלם שוויצרי שראה וגם צילם.

מאבטחים שהוזעקו תפסו את גופה, הטילו אותה אל הקרקע כשפניה כלפי מטה, הכו באלות בגבה, אזקו את ידיה והובילו אותה מהמקום. והבחורה, סיפרו האנשים, צועקת: "אללה הוא אכבר!".

- גבר צעיר שהיה בחברתה נעלם כלא היה. הצלם השוויצרי חיפש ושאל אודותיו: אל כמו בלעה אותו האדמה.

אל הבסיס שבצדו האחר של המחסום הובהל אמבולנס.

בחדשות קול ישראל דווח שאחד המאבטחים נדקר ע"י האישה שהחביאה בבגדיה סכין נוספת בה דקרה את זה שערך עליה חיפוש.

איש מהעדים לאירוע, זרים ומקומיים, לא ראה כזאת.  ואנחנו רק עדות שמיעה.

תוך דקות נהרו למקום צוותי טלוויזיה לסקר אירוע שטרם עמדו על פשרו. היה גם איש סוכנות רויטרס  מצויד במסכת גז - בבחינת רואה למרחק.

במצב "אין אירוע" זה, פלסטיני זקן, שעון על מקל בידו האחת ובאחרת שקיות ניילון, היה להם דוגמן מבוקש לתמונה טובה. האיש, כוותיק ובקיא סיפק את הסחורה והתעניין באיזה ערוץ  ישדרו את תמונותיו ובאיזה עיתון יפורסמו.

גם במחסום הרכבים הופסקה התנועה מכוון השטחים. ראשון הנעצרים - אמבולנס. מהעבר האחר כבר המתין מקבילו ממז. ירושלים. מי המובל בדחיפות לבי"ח? מי זקוק לטיפול? מי חייו תלויים מנגד על חוט השערה או על מחוג הדקות? - לא נדע. אבל נגזר על הסובל לחכות במכאובו עוד זמן רב.

-רק לאחר שעה וחצי, משחודשה פעילות מחסום הרכבים, חברו האמבולנסים.

הפלסטינים עדיין קוו שבמהרה ישובו לתפעל את המחסום וחיכו בתוך וסביב כלובי האדם.

כבכל יום בשעה זו של סיום יום העבודה המקום עמוס. עשרות רבות נוספו לממתינים הצובאים על המעבר.

- 40 דקות לאחר תחילת האירוע הגיע כוח מג"ב על אנשיו ורכביו, ניתנה פקודה לרוכלים הניצבים דרך קבע במבואה להיעלם והרחבה הפכה באחת לשטח סטירי: לפקודת אוחזי הרובים - אין יוצא ואין בא. זקיפים הוצבו סביב לשמור על הסדר.

כמאתיים איש מצאו עצמם כלואים בסככה. אלא ש:

There is  crack in everything, that how the light gets in" " (ליאונרד כהן) - הסדק נמצא במהרה בפינת הסככה והאור שבקע מבחוץ משך את האנשים. עשרות מיהרו בחשאי אל העבר האחר, החופשי מפקודות לובשי המדים ונעלמו. רק לאחר שנדלדלה האוכלוסייה במקום נוכחו הקצינים שהסוסים ברחו מהאורווה. אז העמידו זקיף לשמור על החור שאין לו עוד דורש.

תושבי החוץ ובעלי התעודות הכחולות - יצאו לחפש תחבורה למחסום חיזמה (שהמעבר בו אסור על בעלי ת.ז. פלסטיניות ונועד בעיקר לשימוש מתנחלים), כל מי שלא דחקה לו השעה שב על עקבותיו. נשאר במקום קומץ אנשים בעלי ת.ז. שטחים, כ-20במספר. מעת לעת הנזקקים לנקביהם ניגשו אל קציני מג"ב לשאול היכן יוכלו לעשות את צרכיהם ונענו בגסות: שיתאפקו! -  או לא נענים בכלל (השירותים, כידוע לנו ולפלסטינים נעולים תמיד).

ערפל המידע רב על הידוע. משיחות מזדמנות עם חיילי וקציני מג"ב נוכחנו שהם כמונו, אינם יודעים את העובדות לאשורן, לא ברור להם מה קרה, מה קורה, מה עומד לקרות או כמה זמן אמור מצב זה להמשך.

בינתיים בין הפלסטינים החלה עוברת שמועה שאת מחסום קלקיליה, בעקבות אירוע דומה, סגרו לשלושה ימים.

בשעה 6.00, שעתיים אחרי תחילת האירוע, מפקד הכוח מקבל פקודה חדשה. בעקבותיה, נשלח קצין למרכז האולם, קורא לכולם להגיש לו את תעודות הזהות. החבילה הנאספת בידיו מועברת לידי המפקד הבודק את זהות האנשים.

- להערכתנו ולהערכת הפלסטינים, מחפשים את הגבר שנמלט לפני שעתיים.

דקות ספורות לאחר מכן מתקיים מסדר השבת התעודות לבעליהן.

בינתיים, מצטרפים חדשים שהגיעו אל המחסום נאלצים לעמוד מהעבר האחר של האזור הסטרילי, מופרדים מהנוכחים באולם.

בשעה  6.15, כוח מג"ב מתפנה. בעיני האנשים שביב תקווה.  המחסום עדיין סגור למעבר.

חולפות עוד מספר דקות וקולה של חיילת בוקע ממערכת הקריזה: אות חיים ראשון מזה כשעתיים וחצי. הכול נחפזים לעבר כלובי האדם. רק בחלוף דקות ארוכות ומיגעות נשמע ממנגנון הקרוסלות ה"קליק" המקווה והן שבות לפעול. בדבוקות של שמונה מוכנסים האנשים.

בדרך חזרה הבחנו בפקקי ענק בכוון הנגדי לשלנו: האחד בדרך המובילה אל מחסום קלנדיה  שזנבו הגיע עד לצומת הכניסה לאר-רם (כ-2 ק"מ ארכו) והאחר ממחסום ג'בע עד בואכה כיכר אדם.