קלנדיה - "אין עבודה, אין פרנסה, אין אוכל" אומר נהג המונית במחסום
באתי כי בתאריך זה מצוין יום הפת"ח ולא מצאתי ציון או זיכרון.
באתי משום שבערבו של היום האחרון של שנת 2006, פגשתי במחסום קלנדיה אדם שנעשה לי חבר יקר ואהוב, אדם שבימיה הראשונים של מלחמת הדמים הארורה בה אנחנו כולנו מדממים, הוא ובני ביתו אולצו לעזוב את ביתם שבצפון רצועת עזה והוגלו לרפיח ומאז אנחנו מקפידים על תקשורת יומית שמופרת רק בימים שהצבא מנתק את הרצועה מרשתות הטלפון.
חציתי את המחסום בשעה של טרם ארבע ועדיין פתח היציאה לכוון ירושלים ריק מאדם. בעבר השני, בפתחו הצפוני של המחסום, נסרך תור ארוך של בני אדם. כולם יודעים שרק בארבע יפתחו השערים, אבל רבים מקדימים להגיע. יש להודות על האמת שאותם רבים הם המעטים מאד שכן מורשים לעבור, הם הפריווילגים מבין מיליוני בני האדם שמזה כשלושה חודשים חייהם ופרנסתם הוקפאו והם שרויים בסגר נוקשה, מתמשך וארוך שלא היה כמותו בעשרות שנות השלטון הצבאי על האוכלוסייה האזרחית בגדה.
העתירה בנושא שעות הפעילות במחסומים שהוגשה לפני חודשיים אמורה להיות נדונה בבג"צ ב-8 בינואר. רבים תולים תקוותם בפסיקה ובהשבת הדברים לכשהיו לפני פרוץ המלחמה. הימים והשופטים יגידו.
אנשים מספרים על בעיות הפרנסה, על עונשים קולקטיביים שסיבה אין להם, על חסימות דרכי היציאה מהכפרים והעיירות ברחבי הגדה: "אין עבודה, אין פרנסה, אין אוכל, החזירו אותנו אחורנית אולי שלוש מאות שנים", אמר נהג מונית שכבר 3 שעות עומד בטל ליד רכבו, מחזר אחרי לקוחות ואין. "תראי אותם", אמר והצביע לעבר בנייני ההתנחלויות שגולשות מהגבעות, "רק הם מבסוטים מהמצב".
אם לא די ביגיעות שהושתו על הכלל ללא סיבה וללא אשמה, גם למעטים שחוצים את המחסום לא הקלו את הדרך אל רמאללה, דרך שנאטמה בשער מתכת מחוזק בשרשראות ומזה חודשים היא חסומה, עובדה שמקשה על הולכי הרגל ומאריכה את דרכם, כי מי שאין בכוחו (כמוני) לטפס ולקפוץ ממעל, נאלץ ללכת מאות מטרים נוספים.
