קלנדיה, ג'בע
שבנו למשמרת בוקר בקלנדיה. אנחנו ממשיכות לחנות בצד הפלסטיני, כי בשל העבודות בצד הישראלי אין מקום לחנות שם. הצטרף אלינו אליעזר יערי. הוא רוצה לעשות סרט על מחסום וואטש, והבנו שכבר צילם באחד מימי הים וגם כמה מהחברות. הפעם בחר ללוות את חנה היוצאת למשמרת בקלנדיה. תמיד כשבא אורח אנחנו מרחיבות בהסברים, מספרות מה היה כאן בימי המחסום הישן ועוד. התגובות של האורחים גורמות לנו לשוב ולהיזכר מה רבות העוולות שקורות כאן. אנחנו, למרבה הבושה, כבר קצת התרגלנו...
הגענו בסביבות רבע לשש. פגשנו את ידידנו אבו רמזי, מוכר הבייגלה, עומד ליד הכניסה למתחם המחסום, שוחחנו עימו מעט וכולנו גם קנינו ממנו כעכים. הקיוסק כבר פתוח, וגם דוכן המזון פעיל במרץ ומטגנים שם פלאפל וצ'יפס על הבוקר. אבל עדיין מוכרים גם שקיות עם ירקות טריים למעוניינים, סלטים ועוד. כבר בפעם הקודמת ראינו שבתוך מתחם המחסום התמקם על הרמפה מוכר עוגות ארוזות. היום היה גם אחד נוסף מתחת הסככה. לפניהם יש מוכר כובעים, גם אותו ראינו כבר בפעם הקודמת. כל אחד מנסה להרוויח כמה גרושים בכל דרך אפשרית.
ערפל מכסה הבוקר את מרבית העיר וגם כאן. לא מבחינים בכלל בבניינים הגבוהים שבמחנה הפליטים מעבר לחומה, בקו אווירי של לא יותר מ-200-100 מטר מאיתנו. אבל את מגדלי הבטון המכוערים של הצבא רואים גם רואים, ומדי פעם גם שומעים הוראות שניתזות משם לעבר העוברים במחסום הרכב.
כשהגענו למחסום עצמו לא היו תורים. בסביבות השעה 6, אנשים באו ונכנסו די מהר באחת משלוש הכניסות. אך תוך זמן קצר רק אחת משלוש הכניסות נותרה פתוחה (האור הירוק/אדום מעל הכניסה מסמן אם הקרוסלה שבקצה הסלאלום פתוחה או סגורה). התורים החלו להצטבר. חלפו עוד כמה דקות ושוב כל 3 הכניסות נפתחו והתורים הלכו והצטמצמו.
כשהתורים שוב הצטמצמו התקדמנו אל הכניסה הסגורה למתחם המחסום מכיוון קלנדיה. בפעם הקודמת שהיינו כאן גילינו שפרקו את כל החלק העליון של גדר הסורגים הכחולה בחלק הסמוך לשער הסגור. הסורג המפורק היה זרוק בצד. הפעם ראינו שהחזירו אותו למקומו וחיברו בשלשלאות, ומלמעלה הוסיפו תלתלית תייל. אבל לא אלמן פלסטין. הסיטו את התלתלית שכנראה היתה גם בקצה ולפחות הבחורים הצעירים מטפסים מעל בקלילות. חלק מבקשים שלא נצלם אותם, אחרים שמחים להצטלם ואף מאיצים בנו לצלם אותם. עד היום איננו מצליחות להבין מדוע סגרו את השער שיש כאן והיה פתוח בעבר. אליעזר המום מהסיטואציה, מתלהב מציור הקיר הססגוני ומשוחח עם מוכר הקפה שהתמקם על הבטונדות המפרידות בין מסלולי הכביש. עוד דרך להתפרנס – מוכרים קפה ודברים אחרים לנהגים שמשתרכים בפקק שלפני מחסום הרכב.
הלכנו ועשינו את הסיבוב עד היציאה ממתחם המחסום בצד המזרחי הפתוח ומשם חזרנו לאורך הכביש. מבעד לגדר הסורגים ולערפל ראינו ששוב יש תורים במחסום עצמו.
חצינו אל הצד השני של הכביש, סמוך למקום שממנו אין להתקדם רגלית לכיוון מחסום כלי הרכב, כדי להגיע לכניסה לקלנדיה. שלט מזהיר שאסור להתקדם מכאן ואנו מזכירות לאורח שלנו שהיו כאלה שהתקרבו, נורו ונהרגו. אם כי היו גם מקרים בהם הפעילו המאבטחים שיקול דעת והצליחו, הפלא ופלא, לנטרל מתקרבים מבלי לירות, או לפחות מבלי להרוג...
פלסנו את דרכנו בין המכוניות בפקק והראנו לאליעזר את החומה מהצד הפלסטיני עם ציורי ערפאת וברגותי ועוד. פרצופו של ברגותי כבר אינו נראה כלל, הוא מכוסה פיח לחלוטין. כל האזור למרגלות החומה שרוף, כנראה כתוצאה מעימותים שיש כאן מעת לעת ורימונים למיניהם שנזרקים במהלכם. סיפרנו לו מה שדיווחה תמר על כך שבעלי העסקים באזור נקנסו בקנסות שונים ומשונים לאחרונה, וגם את דוכני הפירות והירקות שפותחים ליד המחסום בשעות הצהריים הרסו לא פעם ונתנו דוחות לרוכלים. חבל שעיריית ירושלים לא משקיעה קצת יותר בנקיון האזור ומתן שירותים בסיסיים באזורים שהם באחריותה. חזרנו למחסום ובדרכנו חזרה נוכחנו ששוב התמעטו התורים וגם הערפל מתחיל להתפזר.
עד שהגענו חזרה אל המחסום כבר לא היו תורים בכלל. לקראת שבע אליעזר ואני נכנסנו לתור האמצעי. הקרוסלה שבקצהו נסגרה קצת לפני שהגיע תורנו לעבור ונותרה סגורה גם כשיכולנו לראות שבאולם בפנים, שהיה תחילה מלא, ירד העומס. רוב האנשים שהיו לפנינו יצאו מהתור הזה ועברו לכניסות האחרות, שבהן כן התקדם התור. לאחר זמן מה פתחו גם אצלנו את הקרוסלה. בתוך האולם הדלת שמחברת בין הקטע המרכזי, שבו היינו, לבין החלק המערבי, היתה סגורה ולא יכולנו לראות מה המצב שם. בצד המזרחי הדלת היתה פתוחה ויכולנו לראות שרק אחת מ-2 העמדות לבידוק חפצים פתוחה. בקטע המרכזי שבו היינו 2 העמדות היו פתוחות ועבדו בזריזות. תוך כמה רגעים סיימנו את בידוק החפצים ועברנו לבידוק התעודות. הפלסטינים עוברים בעמדות האלקטרוניות ואנחנו בעמדה המאויישת. אני עברתי מייד ומאליעזר החיילת לקחה את תעודת הזהות ורשמה איפה שרשמה במחשב את המספר. אך לא שאלה שאלות ולא עיכבה אותנו מעבר לכך. תהיתי ביני לביני אם זה בגלל שראו במצלמות שיש כאן מישהו לא מוכר שמצלם מסביב...
בסה"כ המעבר לקח לנו פחות מרבע שעה, למרות העיכוב בהתחלה. בשלב האחרון, של הקרוסלות האחרונות לפני היציאה אל הגשר, ראינו אדם נכה שנעזר בקב להליכה, שמאבטח בא איתו ופתח לו את השער שליד הקרוסלות. לאחר מכן פתח לו גם שער בגדר שאיפשר לו לחסוך את העליה על הגשר. הראיתי לאליעזר איך הגביהו את הגדרות והוסיפו סורג בין הבטון של הגשר לקירוי, כדי למנוע מהצעירים לטפס מעבר לגדר או הבטון ולחסוך לעצמם את המעבר על הגשר.
לאחר מכן עלינו על הגשר ומשם ניתן לצפות על מחסום הרכב ומחנה הפליטים מצד אחד (הבניינים הגבוהים היו עדיין לוטים בערפל) ועל העבודות על השיקוע מצד שני. 2 בחורים צעירים רואים שאליעזר מצלם ומבקשים שיצלם אותם. הם נעמדים ועושים פוזות למצלמה. לאחר הצילומים חזרנו חזרה, ירדנו מהגשר ועברנו רגלית לצד הפלסטיני. בחזרה אל חנה שנמנעת מלעבור את המחסום מאז שיש לה קוצב לב, כדי לא ליצור עיכובים לפלסטינים הממהרים לעבודה.
חזרנו לרכב ונסענו דרך א-רם לכיוון צומת ג'בע-גבע בנימין (אדם). לפני הצומת המחסום הזמני ג'בע היה מאוייש ותור גדול של מכוניות השתרך. מעת לעת בדקו את יושבי המכוניות וצילמו תעודות זהות, אך לא את כל המכוניות עם מספר פלסטיני. לא ברור כיצד החיילים מחליטים מי ייבדק ומי לא. אחרי המחסום הגענו לצומת ופנינו לחזור לירושלים דרך חיזמה. זה היום האחרון של החופש הגדול ואולי בשל כך לא היו עומסי תנועה רבים עד מחסום חיזמה וגם בפסגת זאב ובהמשך דרכנו מצב התנועה היה סביר בהחלט.
המשמרת הסתיימה, אך המשכנו לקפה ועוגה אצל חנה, שם אליעזר רצה לצלם אותה עוד עבור הסרט שהוא עושה. מי יודע מה מתוך כל זה ייכנס בסופו של דבר לסרט.