קלנדיה

צופות: 
חנה בר"ג (מדווחת) צח ודינה אורחים.
29/01/2018
|
בוקר

קלנדיה היא מראה אימים גם כאשר כמעט ואין אנשים. טוב לבוא בחברת אנשים שלא מכירים את המקום כי אז רואים אותו במלוא "הודו". הכלובים הריקים עם גדרות התיל מעליהם לא משאירים ספק בהשפלה ובכעס שהם מעוררים אצל אלה הנדרשים להם יום יום. הפלסטינים למודי הסבל וההשפלה לא ישכחו לנו את המחסומים. אין נקמה כמו נקמת המושפל.

האורחים הם שני אמנים, פסל ואמנית וידאו, שחושבים להכין עבודה אמנותית שתבטא את מה שראינו היום - עד כמה שניתן בשיתוף כזה או אחר אתנו.

כמאה אנשים, בעיקר נשים, עברו בזמן שהותנו במחסום. המעבר היה איטי כנראה כי רוב הנשים, ביחוד המבוגרות, אינן מצויות "בהליך". חליצת הנעלים ואיסוף הכבודה הם בעיה עבור אנשים מבוגרים. התקשורת עם החיילים לא פשוטה, למרות שלא היו עימותים. על הלכלוך הנורא כבר נכתבו הרבה דוחות, ועכשיו אחרי הגשמים המצב עוד יותר גרוע. הספסלים כמעט ונעלמו - כנראה נגנבו במשך השנים. אשה אחת ישבה על הספסל, מהבודדים שעוד עומדים במקומם, מחכה להסעה לעזה וקפאה בקור (קלנדיה היא כנראה המקום הקר בעולם) . קשה להבין מדוע בתי החולים, הערים לשעות ההסעה לעזה, לא משחררים את האנשים בהתאם.

בכניסה למחסום מכיוון ירושלים שלט גדול המתאר את העתיד אחרי שהשיפוצים יגמרו. מה למדנו מזה? שכנראה נשקיף בקלנדיה "עד קץ כל הימים" והכיבוש בינתיים לא נגמר. 

חזרנו לירושלים דרך שואפט ההומה אנשים. הרבה חנויות חדשות נפתחו והמקום שוקק. 

עוד יום בכיבוש!