חיזמא, קלנדיה
בשורה צפופה יצאו מהמחסום שני ילדים שטרם החלימו מניתוח ועל חזם תחבושות, כמה ילדים שכל אחד מהם חובש כובע שמסתיר קרקפת ריקה משער, נער שרגלו קטועה ועמם נשים וגברים שנתמכו בקביים או במקל או בזרועות אנוש.
ארבעים וארבעה יצאו מהמתחם המגודר ומיהרו אל שלושת רכבי ההסעות שחיכו להם ברציף השילוח לעזה. איש אחד טרם עלייה לרכב אמר: תראי איך מתייחסים אלינו, כמו לאסירים בכלא, ומובילים אותנו לעזה בפוסטה.
באתי לחיזמא כדי לדעת מה נגמר עם רמי ואבא שלו והרכב של אבא שלו שלפני שלושה שבועות אנשי המנהל האזרחי וחיילים עיכבו ואיימו להחרים את המכונית ותכולתה.
מכרים סיפרו שהרכב והצמיגים שהיו עליו הוחרמו, שאולי אחרי חודש יחזירו לאבא של רמי את המכונית ויקנסו אותו ואולי לא יחזירו.
שאלתי למה החרימו ואמרו לי שאולי הם (הצבא) חשבו שהם (רמי ואבא שלו) מתכוונים להבעיר את הצמיגים.
כשה"אולי" היא הוכחה שדי בה כדי לגזול ולשדוד ולפלוש לבתים ולעצור, כשהמנהל האזרחי שתפקידו ככתוב:
"מהותו של המִנהל ותפקידו הוגדרו בצו מס' 947 של הממשל הצבאי,[1] סעיף 2:
המִנהל האזרחי ינהל את העניינים האזרחיים באזור, בהתאם להוראות צו זה, לרווחתם ולטובתה של האוכלוסייה ולשם הספקת השירותים הציבוריים והפעלתם, בהתחשב בצורך לקיים מִנהל תקין וסדר ציבורי"
גם אורוול לא יכול היה לתאר טוב יותר את מהותה של משטרת המחשבות.