קלנדיה - שוב תורים ארוכים בכניסה למחסום

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
חנה שטיין, רונית דהאן-רמתי (מדווחת ומצלמת)
28/06/2020
|
בוקר
המראה שנגלה לעינינו בצד הפלסטיני
מתחת לסככה צפיפות רבה, בייחוד ליד 3 הכניסות
תור שלישי מכיוון א-רם
התורים מכיוון קלנדיה ואבו רמזי מימין
שני תורים ארוכים מכיוון קלנדיה
תורים משני הכיוונים
חניות מסומנות במגרש החדש ישן
יש גם חניה לאוטובוסים
הקיוסק עלה אל תוך מגרש החניה
צמיגים עם אבנים בתוכם למניעת חניה על המדרכה

הקדמנו את משמרת הבוקר במחסום קלנדיה ליום ראשון בשבוע, שכן התבשרנו שלאחר מכן לא יורשו פועלים לעבור, למעט עובדי עטרות וצוותים רפואיים. בשל מגפת הקורונה והחשש מהדבקה, מי שעובר היום יצטרך להישאר בישראל במשך 3 שבועות. בדיעבד התברר שייתנו לצאת גם בימי שני ושלישי, כמו כן נאמר לנו שבהמשך גם עובדים בגבעת זאב יורשו לצאת.

הגענו בסביבות שש ורבע, וכבר כשהתקרבנו עם הרכב ראינו תכונה רבה של אנשים רבים עם תיקים גדולים מלאים בציוד לשהייה ארוכה. חנינו ושמנו פעמינו לצד המערבי של הכביש כדי לעבור על הגשר להולכי רגל שהוקם מעל הכביש המפריד בין מחסום הולכי הרגל לאזור התחבורה הציבורית. רק דרכו ניתן להגיע רגלית אל הצד הפלסטיני של המחסום. הגענו לצד הפלסטיני לקראת 6:30.

תורים ארוכים משתרכים אל תוך מגרש החניה, כמו בימיו הרעים של המחסום הישן. שני תורים מכיוון קלנדיה ועוד תור נוסף מכיוון א-רם, ממזרח. מתחת לסככה צפיפות גדולה, בייחוד ליד שלושת הכניסות. הקרוסלות שבקצה הסלאלום סגורות, כדי לווסת את הנכנסים למבנה עצמו, ואנשים מצטופפים בכניסות בצורה שבאמת לא ראינו מאז ימי המחסום הישן. גם הרעש שעלה הזכיר ימים של קריסת תורים וערימות אדם בימיו הרעים של המחסום הישן. לשמחתנו קריסה ממש של התורים לא היתה (לפחות לא כשהיינו קרוב לשם ויכולנו לראות), אך הצפיפות בוודאי לא היתה נעימה לאף אחד, ובטח לא לנשים ולאנשים מבוגרים. שלא לדבר על התאמה לימי קורונה... לכולם יש מסכות, אך לא כולם עוטים אותם. אנשים רבים נושאים תיקים גדולים, חלקם גם מזרונים ושמיכות, ומן הסתם זה גורם להתארכות הבדיקה במכונות השיקוף והתנהלות איטית יותר של המעבר כולו.

לשווא חיפשנו את אבו רמזי, ידידנו מוכר הבייגלה. רק כשעלינו לרמפה של הצד המזרחי ראינו שהוא עומד ליד הכניסה למגרש החניה ומתחם המחסום המגודר, מכיוון קלנדיה. הלכנו לדרוש בשלומו והתבשרנו שגם הוא סבל מ"המכה" של הריסת הדוכנים והדוחות שהטילו על כל הרוכלים באזור. לפני שבוע בשעות הבוקר המוקדמות, הגיע פקח דובר ערביתinfo-icon. החרים לו את העגלה והסחורה ונתן לו דו"ח של 500 ₪. דרש ממנו לא לעמוד בשום מקום במתחם המגודר. מעבר לפגיעה הכלכלית אבו רמזי היה ממש פגוע. לדבריו הוא מוכר במחסום כבר 20 שנה ומעולם לא עשו לו דבר כזה. החייל שנלווה אל הפקח סימן לו שהוא מצטער, אך אינו יכול להתערב. אבו רמזי (כמו כולם) כבר ספג מכה כלכלית קשה בשל הקורונה. גם עכשיו, בגלל שאנשים רבים יוצאים ל-3 שבועות פרנסתו בתקופה הקרובה תיפגע, כי לא יגיעו מדי יום. מעבר לכך כל האנשים במצוקה כלכלית ורבים מביאים אוכל מהבית ולא קונים. מעבר לכל זה עליו לשלם את הקנס וצריך היה לקנות לו עגלה חלופית. בהמשך עבר אבו רמזי לעמוד בצמוד לגדר הבטון המפרידה בין הנתיבים בכביש. הוא עומד עם העגלה בנתיב של התנועה מירושלים לכיוון רמאללה, הפנוי יחסית בשעה זו, ומוכר לנהגים שבנתיב ממול, העומדים בפקק לפני המחסום בדרכם לירושלים. הוא נעזר באדם נוסף שעומד בצד השני של הגדר, והוא מצידו מוכר להם קפה מתרמוסים...

מגרש החניה הושלם, סללו את הכל, יש נתיבי נסיעה וגם מקומות חניה, אבל לא ברור מי רשאי להיכנס ולחנות שם. הכניסה היא ממזרח וסגורה בשער צהוב ורק תחבורה ציבורית נכנסת פנימה.

הלכנו לראות מה שלום ידידינו בקיוסק הנמצא בצד המזרחי. אחרי שבפעם הקודמת ראינו שהקיוסק עבר בחזרה למקום בו עמד בעבר, לאחר שגמרו לסלול ולהכין מסלולי גישה להולכי רגל על הרמפה מאחוריו, בשטח השייך למעשה לבעלי הקיוסק. (זה נועד לשמש בימי ששי של הרמדאן, אך בסופו של דבר נותר ללא שימוש בגלל הקורונה). הפעם ראינו שהקיוסק עבר אל תוך שטח החניה המזרחית, השייך לבעליו. איימן מספר שגם בהם פגעו הפקחים. הוא ידע את שמו של האיש (ערבי או דרוזי לפי השם) אך לא היה בטוח אם זה פקח של העיריה או עובד של המינהל האזרחיinfo-icon מבית אל. כך או כך התוצאה זהה וקשה. שוב נדרשו להתפנות מהמקום בו היו, ציוד הוחרם ונזק כלכלי נגרם לאנשים הנאבקים להרוויח את לחמם בימים קשים. גם הם מן הסתם ייפגעו מכך שפחות אנשים יגיעו מדי יום, כאשר יהיה סגרinfo-icon חלקי בשלושת השבועות הקרובים. "מה, אסור לנו להתפרנס?" תוהה איימן. הם אלה שדואגים שיהיה סדר במקום, וגם הציבו צמיגים עם אבנים בתוכם על המדרכה כדי שלא יחנו שם ויחסמו את הדרך של המוניות והמיניבוסים (וגם יקבלו מעת לעת דוחות...). השלט שפותח את הזרוע הצהובה בכניסה למגרש החניה המגודר נמצא בידיהם והם אחראים לאפשר כניסה של התחבורה הציבורית. בזה סומכים עליהם, אך להתפרנס לא נותנים.

קנינו תה והלכנו הצידה, למקום מוצל ליד הצמיגים כדי לשתות אותו תוך שמירת מרחק זו מזו כאשר אנו מורידות את המסכות. בינתיים שוחחנו עם אנשים שהיו שם. אחד מהם, ז', מנוע שב"כinfo-icon וכבר ניסה כמה פעמים להסיר את המניעה בעזרת סילביה ללא הצלחה. מאז הסירוב האחרון חלפה כבר חצי שנה ומעלה, אז לא ניתן כעת לעתור לבית המשפט. בשנה הבאה ינסה שוב (ניתן להגיש בקשה להסרת המניעה פעם אחת בשנה), ואם יסורב שוב יוכל לעתור. בכל מקרה בימים אלה למי יש כסף עבור עתירה. אפילו את הסכום המינימלי שאנו גובות עבור אלה שעותרים דרכנו עם עו"ד תמיר בלנק, רק בודדים מצליחים לגייס כעת בימי הקורונה. בינתיים הוא מתפרנס בדוחק  מהסעות אל המחסום וממנו ברכבו הפרטי. בעבר, כשהיה לו אישור, יכול היה לפרנס את משפחתו בכבוד.

ליד ז' עמד בחור צעיר, בן 19. מסתבר שהוא בן לאם ממזרח ירושלים ואב מא-רם. אבל הוא לא נרשם בשום מקום. אין לו מספר ת.ז. ומבחינת הרשויות – בישראל ובפלסטין – פשוט אינו קיים! אימו ילדה אותו באלמוקסד, במזרח ירושלים, ולכאורה אמור היה לקבל זכות תושבות כבן לתושבת מזרח ירושלים. כמו כן האם היתה אמורה לקבל כיסוי ללידה ואח"כ קיצבת ילדים מביטוח לאומי. אבל האב חטף אותו מביה"ח, שדרש מהם תשלום. וכך עומד מולנו בחור בן 19, חי נושם ובריא, אך באופן פורמלי אינו קיים! כסף לעו"ד שיטפל בנושא כמובן שאין לו ולמשפחתו. הפנינו אותו למוקד להגנת הפרט, בתקווה שיוכלו לסייע. 

ז' מתלונן על אבו מאזן והרש"פ שלא נותנים כלום לאזרחים, בעוד שבישראל יש ביטוח לאומי ועוד. הוא חושב שנתניהו טוב לישראלים, אנחנו מן הסתם חולקות על כך. מספר לנו (להפתעתנו) שאותה מכונית ישנה יכולה לעלות כמה אלפי שקלים בירושלים עם מספר ישראלי, ואילו בגדה היא עולה כמה עשרות אלפים, אם יש לה מספר פלסטיני. לא בדיוק הבנו מה הסיבה לפער. בד"כ יוקר המחיה בשטחי הרש"פ נמוך באופן משמעותי מזה שבישראל.

בסביבות 7:15 כבר הצטמצמו התורים והבלגן הגדול היה מאחורינו. היו תורים רק בתוך הסלאלום, ואנחנו חיכינו עוד קצת שיהיה מרווח יחסית כדי להיכנס ללא צפיפות. כמובן שאז באו אחרים ועקפו אותנו, כי שמרנו על מרווח גדול מאלה שלפנינו... בפנים אחרי הקרוסלה הראשונה היה תור לבידוק – במכונת שיקוף ובמגנומטר. בכניסה שלנו עבדה רק עמדה אחת מהשתיים, אך התור התקדם במהירות. מכניסים כל פעם 4-5 אנשים לאזור בידוק בין שתי קרוסלותinfo-icon, וכשהם מסיימים ועוברים הלאה מכניסים עוד קבוצה.

כשהגענו לבידוק התעודות נתקלנו בחיילות שלא שמעו על מחסום וואטש ולא הבינו מה אנחנו עושות שם. התבקשנו לחכות. זזנו הצידה כדי לא להפריע למעבר הפלסטינים שעוברים דרך האשנבים (רובם עוברים בשערים האוטומטיים, לאחר הנחת הכרטיס המגנטי וצילום במצלמה המותקנת שם). אחת החיילות יצאה ונתנה את תעודותינו למאבטח שגם הוא לא ידע מה עליו לעשות עימנו, אך לאחר בירור בקשר הורשנו לעבור והוחזרו לנו התעודות. בסה"כ עוכבנו ל-5 דקות והמעבר כולו לקח פחות מרבע שעה. הגענו חזרה לרכב לקראת 8.