קלנדיה - מצוקת קיום. מגפת הקורונה הגיעה לשטחי הגדה
כמו תמיד באותה השעה, כשקלנדיה מתקרבת לשדה הראייה, העיניים מחפשות את רכב ההסעות שמחכה לחולים ששוחררו בזה היום מאשפוז כדי להשיב אותם לביתם שבעזה.
לדאבון הלב העיניים לא מצאו את שחיפשו.
אמרו לי שמתחילת הקורונה הם לא באים ולא חוזרים.
העיניים שלא מצאו את שחיפשו מצאו את שלא חיפשו ולא יכלו להתעלם מהגשר שלאורך חדשים נבנה בעמל ובכסף תועפות, גשר שמתוח מעל מחסום הרכבים ושהוא הדרך היחידה אל הגדה וממנה.
להולכי הרגל אין אפשרות לצאת מהגדה ולשוב ממנה מבלי לטפס (או לרדת) את עשרות המדרגות. זה חצי קילומטר תוספת דרך, אמר מי שספר צעדים וחישב. אז נכון שבמקביל לנתיב המדרגות נסללה רמפה, אבל מעלית למי שקשים עליו צעדיו – אין.
מחסום הרכבים השתדרג, בקצהו מערכת אוטומטית שמופעלת מרחוק, שמרימה ומורידה מחסומי זרוע שמתחתם ובתאום עמם שורת דוקרנים עולים ויורדים מהכביש
מרום הגשר הוא תצפית מעולה למחסום שלמטה וגן עדן לצילום.
מעבר לשם, במחנה הפליטים, ניכרת מצוקת הקיום.
אין עבודה = לאנשים אין כסף = פחות קונים בחנויות = מדפי הסחורה הולכים ומתרוקנים.
סיפרו שכשמגפת הקורונה הגיעה לשטחי הגדה, בני משפחה אחת מכופר-עאקב, חמישה במספר שחלו, מהיותם בעלי ת.ז. כחולות נפלו בין הכסאות. במד"א אמרו להם שלא יבואו לבדוק ולטפל בהם ושרותי הבריאות של הרש"פ אמרו שהם מטפלים רק בבעלי ת.ז. ירוקות. החמישה היו נצורים בביתם ומי שדאג להביא לסף ביתם מצרכי מזון היו אנשי התנזים.
הרש"פ הטילו סגר
בשטחי הגדה. מחסום הוקם בדרך לרמאללה, נמנעה התנועה בין השכונות וכל כמה שעות עבר רכב רשמי וכרז הוראות ואזהרות.
אלא שהיוזמה הנ"ל לא האריכה ימים.
ממחסום קלנדיה יצא כוח גדול של חיילים, בראשו קצין בשם חוסאם שהודיע שהכל בשליטת צהל: גם כופר-עאקב, גם מחנה הפליטים קלנדיה וגם סמיראמיס.
תוך שימוש באלימות ובגז סילקו החיילים את השו"פים ואת התנזים וניפצו את המחסום.
העיקר שהכל בשליטת צהל.