קלנדיה

היום יש רק אחד, אמר נהג רכב ההסעות לעזה. הנהג יודע כי זה מה שאמר לו קצין המנהל.

באמת היה שם רק אחד, אדם שלפני שבועיים נותח לבו בנאבלוס ועכשיו הוא רוצה והוא צריך לחזור הביתה לעזה. בעיה, לשלוח אותו לבד ברכב ההסעות זה יקר מדי ולהרשות לו לנסוע שלא במאורגן זה נגד הנהלים.

למה? מהחשש שהאיש יברח באמצע ה nowhere, בין הכאן (ישראל) לשם (עזה).

התחילו התייעצויות וטלפונים בין קצין המנהל שבשטח לממונים עליו שלא בשטח. כשהיה מנוי וגמור שאין לאפשר לו לנסוע בכוחות עצמו, והאיש כבר תכנן את המשך היום והלילה שאחריו בביתם של קרובי משפחה ברמאללה, חל מפנה בעלילה ואושר לו לקחת מונית בתנאי שיפוקח ויושגח ע"י איש המנהל העזתי שיצטרף לנסיעה.

אבל דקות אחדות אח"כ, כשזה שנותח ואיש המנהל התקדמו לעבר המוניות, הגיע אדם נוסף שיעד פניו עזה. שוב מפנה בעלילה ושוב אסור ושוב התייעצויות טלפוניות בין הכאן לשם.

המערכה הזאת שנראתה חוזרת על עצמה התחילה לייגע ולא נשארתי לדעת את סופה. עזבתי. אבל המערכה לא עזבה אותי. כשחציתי את המחסום בואכה פלסטין נתקלתי בנער ואמו גוררים מזוודות ענק שיעד פניהם עזה. ייעצתי שיזדרזו פן יאחרו את המועד.

שעה וקצת מאוחר יותר כשחזרתי אל פתח המחסום, שוב היו שם הנער, האם והמזוודות. האם סיפרה שכשבאו למשרדי המת"ק לבקש אישור לחצות את המחסום ולהמשיך לעזה אמרו להם שנגמר יום העבודה (השעה המשוערת שבה הגיעו למתק הייתה 3.30).

מה עשו הנער ואמו ולאן מועדות היו פניהם? – אין לי מושג. אני כן יודעת שהם יחזרו מחר. אולי אז, אחרי שעות של המתנה יותר להם לחצות את המחסום ולנסוע לעזה.

כבר לפני שבוע הגיעו לאזני שמועות שגופתו של מוחמד עליאן שנרצח בידי כוח משטרתי הושחתה. נמנעתי מלספר כי נמנעתי לחשוב את זה.

אבל הדברים כמו רדפו אחרי וסופר שבגופה שנמסרה להוריו חסרה יד אחת ואחת מעיניו נוקבה.

מאיפה אתה יודע את זה? שאלתי את זה שסיפר,

ראיתי. נשבע בעיניים שלי.