קלנדיה - ה"כלובים" לא משאירים אף אחד אדיש

צופות: 
10 עוזבי "תגלית" וחנה בר"ג (מדווחת)
18/07/2018
|
בוקר

האורחים אחרו בשלושת רבעי שעה ולכן הגענו לקלנדיה ב06:15. את הנסיעה ניצלתי לספר מי אנחנו ומה מטרתנו.

בירידה מכביש 443 בדרך למחסום צעדו רבים בדרכם לעבודה בעטרות. כ-50 משאיות עמדו בצדי הדרך, כנראה עוד בחניה מהלילה. כך חוסכים זמן במצבים של "חופש תנועה" שבו מתגאה מדינת ישראל. המחסום המה אדם, תורים אין סופיים והרבה צעקות ודחיפות. ההתקדמות היתה איטית מאד. ההכרזות ברמקול היו כרגיל בלתי מובנות והזעם והתסכול בקרב הממתינים בתור לא השאיר שום ספק בלב האורחים על איך נראה הכיבוש. השער "ההומניטרי" לא נפתח.  כאשר עזבנו ב07:45 היה שיפור קל בתור, אך הוא היה עדיין ארוך מאד. ה"כלובים" לא משאירים אף אחד אדיש. מה שנאמר ע"י המתבוננים, וחוזר על עצמו תמיד כאשר מלווים אורחים לקלנדיה, זה "כמו חיותinfo-icon, זה לא אנושי, איך יתכן ולמה לא שמענו על זה".

הזמנתי את הקבוצה לארוחת בוקר בביתי ובמשך כמעט שלוש שעות שוחחנו על הכיבוש. מחופש תנועה, למשטר ההתרים, לבתי המשפט הצבאיים ,להתנחלויות ועד לבית המשפט העליון. ספרתי על עדויות אחרונות שגביתי בפרוייקט הכניסה לבתים של "יש דין" ואמרתי משהו על הפעילות של עיר עמים. הרחבתי  על מה שראינו ורואות בשטח. דברתי על המעבר ממשטר של כיבוש למצב של סיפוח ובעקבותיו משטר אפרטהייד. 

אחרי מסע "תגלית" ארוך האנשים הללו לא שמעו ולא ראו דבר מהכיבוש, ונידרש אומץ לא מבוטל להחליט לעזוב את התוכנית על מנת לשמוע את חברינו בשוברים שתיקה, אותנו ועוד אחרים. השאלות שעלו היו ענייניות , בהתחשב בתדהמה שאחזה בקבוצה אחרי  שביקרו יום קודם עם שוברים שתיקה בחברון ולמחרת אתנו בקלנדיה. ללמדנו מה עושים המליונים של שלדון אדלסון בעזרת שטיפת המוח המסיבית של מארגני מסעות "תגלית" לצעירים הבאים, לרוב לראשונה, להכיר את הארץ. 

קשה היה להיפרד, ועוד בדלת כאשר חיכו למעלית המשיכה השיחה. נתתי להם את העלון שלנו וכרטיסי בקור ובקשתי כי יספרו בשובם הביתה לרבים ככל הניתן על מה שראו ושמעו. 

זה המסע השלישי של "תגלית" שממנו "ברחו" מסיירים על מנת לשמוע גם על הכיבוש. מארגני המסע כמובן לא רואים "בריחות" כאלה בעין יפה ודורשים מ"הבורחים" להחזיר את מחיר כרטיס הטיסה ארצה ( מכל משתתף $1000). הקבוצה מנסה לגייס את עשרת אלפי הדולרים מתרומות. 

יש להניח שמי שמנהל את המסעות האלה מפחד שעזיבת הקבוצה תהפוך למנהג קבוע של מספרים הולכים וגדלים מקרב משתתפי המסעות.