קלנדיה

צופות: 
ורג'ניה סיון, ס. (סטודנטית לרבנות בארה"ב), עינה פרידמן (מדווחת)
16/08/2016
|
בוקר

ביטחון או ביורוקרטיה?

כשהגענו בשעה 5:45 למחסום, כל חמש תחנות הבידוק היו פתוחות והמגיעים זרמו חופשית דרך המכלאות לשרוולים. אולם, עד השעה 6:15 התורים כבר הגיעו לשפת החניון, וכך המצב נשאר עד לשעה 6:45 לערך, כאשר התורים התחילו להתקצר והמכלאות כמעט והתרוקנו כל פעם שהקרוסלות נפתחו.

לשמחת העוברים במחסום, הסידור של רמדאן (שהכפיל את המרחק מן היציאה מן המכלאות לשרוולים) בוטל.

חיילת המת"ק הקבועה וחייל שנראה לנו חניך הגיעו בשעה 6:00 לפתוח את השער ההומניטרי אבל לא פתחו אותו. אחרי המתנה ארוכה, האנשים שעמדו לידו נטשו אותו כי סוף סוף נודע להם שהחיילים או ששכחו את המפתח לשער או שלקחו את המפתח הלא נכון ולכן לא יכלו לפתוח את השער. בשעה 6:25 שוטרת הגיעה עם המפתח והשער נפתח מספר פעמים תוך חצי השעה הבאה. השער נסגר (החיילים האחראים עליו עזבו) בשעה 7:00, כאשר התורים דרך המכלאות התקצרו בהרבה.

אנו הצטרפנו לתור דרך אחת המכלאות החצי ריקות בשעה 7:05 ויצאנו מן המחסום בשעה 7:40. עיקר ההמתנה הייתה בתור להכנס לבידוק בגלל מקרה של אישה ובנה שרצו להגיע לקונסוליה האמריקאית כדי לבקש ויזות לארה"ב והגיעו למחסום מצוידים במכתבי הזמנה לקונסוליה לצורך זה. העניין הפך לדוגמה מובהקת של חוסר תקשורת גם בגלל בעיות שפה (שאיש פלסטיני צעיר, טוב-לב, ודובר עברית שנשאר כדי לעזור בתרגום ניסה לפתור) וגם בגלל עוינות החייל ש"ניהל את הארוע".

סיבות שונות לא לתת לשנים לעבור, כולם כרוכים בתקנות הקשורות לויזות -- שממילא לא היו לעניין -- ניתנו ע"י החייל. מהמקום שאנו עמדנו, לא יכולנו לראות אם עצם הבעיה היה חוסר היתר לעבור את המחסום, אבל לא שמענו את המילה "היתר" (בעברית או בערבית) תוך כדי השיחה -- וגם, בימים האלה, קשה להאמין שפלסטיני תושב הגדה לא יודע שהוא צריך להצטיד בהיתר כדי להכנס לירושלים. (ומאידך, מי יודע?) בכל מקרה, דיאלוג החירשים נמשך ונמשך עד שהחייל הסכים לבדוק את העניין אצל מפקדו, ובינתיים עמיתו שחרר את זרם הממתינים לתוך אזור הבידוק בזמן הבירור. בשל התחייבות בענייני עבודה במרכז העיר בעוד חצי שעה, לא יכולנו להשאר עד לפתרון המחלוקת, ככה או אחרת.