קלנדיה - הפלסטינים מדברים אודות מצוקות, כאב ומחסור

"הדיבור הוא תרופה בדוקה", כתב פרימו לוי.

בגלל משפט שכזה אני באה להקשיב לאנשים ולילדים שזקוקים לכך בימים אלו. הם דברו אודות מצוקות, כאב ומחסור שכמותו לא ידעו.

בצל המגדל הפינתי פגשתי מכרה, אישה זקנה שלפרנסתה מוכרת בקבוקי מים קרים.

בעוד אני חובקת את כתפיה של האישה והיא את שלי, פלחה את האוויר קריאה רמה: "איבדת את השכל שלך יא משוגעת!". הצועק היה חייל שנשען על אדן החלון שבראש המגדל. "הוא ראה שאת יהודייה", אמר אדם שנקלע למקום.

כוונתי את המצלמה לעבר פניו והגיבור ברח פנימה ונעלם באפלת המוצב.

לא הייתה זו פעילותו היחידה של החייל האמור באותו אחר הצהריים. מעשה שהיה כך היה:

כשישבתי במקום הקבוע על הבטונדה הקבועה מול מחנה הפליטים, נגשו אלי נסערים ומבועתים  שני ילדים רוכלים בני 14-15 וספרו שקודם, טרם בואי, החייל שלמעלה הוציא מהחלון את קנה הרובה, כוון לעברם ו: בום, בום, בום. לא, הוא לא פגע. זה בגלל שהוא בן זונה, אמר צעיר שאישר את סיפור הילדים.

כשהלכתי לעבר המחסום עצר אותי באסל: למה אתם עוד עושים מלחמה? שאל , לא די?

די, די, מזמן די, עניתי את דעתי שלי ולא סיפרתי לבאסל על הימנעותו של הארגון שבשמו אני פועלת פה מלהביע התנגדות למלחמה ולהרג בשם נקמה שאין די לה.