קלנדיה

צופות: 
תמר פליישמן.
15/04/2018
|
אחה"צ

על טיבו/טבעו של מנגנון הדיכוי:

ע"י מחנה הפליטים פנה אלי מכר מתושבי המחנה וסיפר שלפני שלושה שבועות ועוד כמה ימים פרסם קצין מודיעין של השב"כ שקוראים לו דאוד שעל המנועים ממחנה הפליטים קלנדיה (מי לא?) שרוצים לבטל את המניעה (מי לא?) לבוא למשרדי המת"ק שבמחסום.

דאוד גם הוסיף שהם שם בשב"כ יודעים שהם, הבחורים של קלנדיה, הם בחורים טובים והשב"כ רוצה לעזור להם.

כשאני שומעת שהשב"כ רוצה לעזור אני חושדת ונחרדת.

מאד יתכן שגם הם, הבחורים של קלנדיה נחרדו וחשדו, רק שהם, בלי פירורי תקוה חייהם אינם חיים.

והם באו, סיפר המספר, למחרת בבוקר הם באו, המונים באו, אולי אלף בחורים באו.

רשמו אותם, גם את מספרי הטלפון שלהם רשמו והבטיחו שתוך שבועיים יקבלו תשובה.

כבר עברו שלושה שבועות ועוד כמה ימים. השב"כ לא טלפן ודאוד גם לא.

מה שלמדתי מחבר שגר ביאטה שלמד ממני את הנ"ל שככה בדיוק הם עשו גם בחברון, אותו שב"כ ואותו דאוד.

*

כשכל החולים מעזה ומלוויהם כבר ישבו ברכב ההסעות ואיש המינהל כבר העביר לאיש התאום הפלסטיני מעזה את חבילת התעודות והאישורים, כמו מישהו שמזדכה על בני אדם, פניתי אני אליו:

  • "אפשר שאלה?" 
  • "כן", 
  • "אתם נותנים משהו לאכול או לשתות לחולים האלו שמחכים שעות מול המשרדים שלכם?"

האיש כמוכה ברק הפנה את הגב והתחיל להתרחק.

  • "דיברתי אליך, לא לגב שלך",
  • "עם זה תפני למדור לפניות הציבור" רטן ונבלע באפלולית שבפנים.
  • "מנוולים", אמר אדם שהיה עד לכמו שיחה הזאת, "כלום, כלום הם לא נותנים, מהבוקר כלום".