קלנדיה - הגשר למחסום הפך הליכה קצרה ופשוטה למסדרון מפותל, תלול, שלא נגמר, לא מוגן ופתוח לרוח וגשם בחורף.

הצטרפתי לרונית לפגישה עם פלסטינאי לאחר חודשים רבים שלא הייתי בקלנדיה.  קראתי את הדיווח שלה וראיתי צילומים של הגשר אך היה קשה לי לדמיין איך הוא נראה.

"אמש חלמתי כי חזרתי שוב למנדרלי."  אינני יודעת מדוע עלה משפט זה במוחי כאשר צפיתי בגשר שנבנה בקלנדיה.  נדמה לי כי המשפט מיד עורר תחושת אימה.  חודשים רבים לא ביקרתי שם.  רק דבר אחד אני יודעת.  בפעם הראשונה שיצאתי עם מחסום ווטש – קשה להאמין כי זה היה לפני עשרים שנה – היה מזג אוויר גרוע וגשום, ויצאנו לקלנדיה.  הייתי מבולבלת לגמרי.  המקום היה מטונף, התנועה התנהלה כאילו במערב הפרוע, אשפה מכל עבר, אנשים ממהרים לפלס דרכם דרך הבוץ והבלגן, ושני מעברים קטנים של הצבא דרכם אנשים עברו.  אבל זה בכל זאת היה טוב יותר מהמפלצת שראיתי היום.  למעשה, נדמה לי כי אפילו בימיו הגרועים ביותר היה המחסום אנושי יותר מאופיו היום.

איני מתייחסת לבניין החדש, על אף תחושתי כי הוא משמש הסוואה בלבד לרשע אשר ביסודה של הקונספציה כולה.

פה אני כותבת אודות הגשר, והמילים היחידות העולות בראשי לתאר בהן את מי שבנה אותו הן רוע לב.

אני מבינה לגישתו של סמי, מכר ותיק שפגשנו, שאמר כי הגשר עדיף על הצורך לחצות את הכביש.  אבל הוא אדם  יחסית צעיר ובעל כושר.  לעומת זאת ידידה פלסטינית אמרה לי אתמול כי הייתה צריכה לעבור אותו רק פעם אחת, כי היא גרה בצד הישראלי.  היא מקווה כי לא תאלץ לעבור אותו שוב. אחותה, שהיא בגיל העמידה, חייבת לעבור אותו מדי יום, ונוסעת באוטובוסים, מספרת כי היא מגיעה תשושה לעבודה בצד הישראלי.  אישית, מעולם לא מצאתי קושי מיוחד לעבור את כביש.  קשה לי להבין איך הפכו הליכה של מטרים ספורים לרמפת בטון מתפתלת, תלולה, מסורבלת ולא ידידותית, מסדרון נצחי.  אני תוהה מה יהיה בחורף כאשר הגשמים והרוחות יכו בגשר הלא מוגן הזה.

לי יש רגל בעייתית, ואני הולכת כחמישה עד שבעה ק"מ ליום, ומעבר הגשר קשה לי מאוד.  אינני מבינה כיצד אדם בכסא גלגלים, גם אם הוא חשמלי, או אישה הדוחפת עגלת תינוק, יוכלו להתמודד עם העליות התלולות של הפרוזדורים הסיבוביים.  אולי אלה המבינים את תכלית הגשר לא יסכימו לדבריי, אך אני מגיבה כצופה מבחוץ.  אני אסירת תודה שאינני חייבת לעבור אותו מדי יום ביומו.