בקעת הירדן: הסיפוח יהרוג לבַּני את התקווה וזה יביא אלימות

צופות: 
רחל אפק ודפנה בנאי (כל היום )
14/06/2020
|
בוקר
Jewish Terror

(כל היום)

בתוכנית – להפגיש צוות של עיתון הארץ עם פלסטינים תושבי הבקעה, כדי להשמיע בפודקאסט (שישודר ביום ג' 16.6 ) דעות על הסיפוח המיועד. קבענו עם ע' תחקירן של בצלם, שהבריז לנו ברגע האחרון. לדעתנו, ירדה הוראה מהרשות הפלסטינית שלא להיפגש עם ישראלים. אבל המרואיין השני, אבו סאקר, שמח להיפגש ולהתראיין. שוחחנו איתו בבוקר, לפני הפגישה עם העיתונאים, ואיזה תענוג זה היה!  אין חכם ממנו בבקעה, היודע להביע את עצמו כל כך טוב. הנאה צרופה. הוא לא חושש להביע את דעתו ולבקר כל מי שצריך (לדעתו) לבקר. אחד ביטויים שלו "למה שאפחד מהסיפוח, מי שרטוב לא חושש מגשם". אחרי שהרסו לו את הבית פעמים אינספור, חתכו לו צינור מיםinfo-icon שהביא משטח A, הרסו לו דרך כורכר שסלל כדי שבנותיו יוכלו להגיע לבית ספר, גרשו אותו, עצרו אותו ואת בניו אינספור פעמים, מה כבר יכולים לעשות לאיש בן ה-71? ובכל זאת, הוא אומר, מבחינה מעשית אני לא בטוח שהסיפוח יהיה גרוע יותר מהכיבוש האכזר, אבל מה שהוא כן יעשה לנו, הוא יהרוג לבנינו את התקווה ואני חושש שזה יביא לאלימות.

נפגשנו עם אבו סאקר שוב אחה"צ, ועם צוות הארץ שהקליט אותו.

אחרי הביקור אצל אבו סאקר ביקרנו את משפחתו של בורהאן. הבת שעומדת להינשא מאוהבת עד מעל הראש ומסתתרת מאחורי האוהל כשהיא מדברת עם הארוס, כי באוהל עם עוד 10 נפשות אין טיפת פרטיות.  כך 24 שעות ביממה. (בעיקר בלילות). רחל מתיישבת על רצפת האוהל עם האם ובנותיה ואני מתבוננת בקנאה בשיח הנשים מלווה בצחוק ודמע, שנוצר. איזה כיף לשלוט בשפה ברמה שאפשר לפתח חברות קרובה! אחת מהן, בת ,15 מקריאה לנו סיפור שכתבה וקיבלה עליו פרס. לא הכל הבנתי... הבנתי שחייל רודף אחרי הגיבור ומרסס אותו בכדורים עד שהוא נופל שדוד. זהו עולמם של בני הנוער הפלסטינים הגדלים בצל טרור הצבא והמציאות היחידה שהם מכירים. מלבד, אולי, הרוך והחיבה במפגש עם נשים כמו רחל, המשקף צד שונה כל כך מהאלימות שהם חיים.

ביקור באל חימה בצפון הבקעה. התבקשנו להעביר קצת כסף כדי לקנות חלב לנכדים תאומים של א"ר. המצב הכלכלי שם בכי רע. ישבנו במעין אוהל אירוח פתוח לכל רוחות השמיים איתו וארבעת בניו ואח"כ הצטרפו גם אישתו ובתו. כולם יושבים במרחק מה ואינם מתקרבים אלינו מפאת הקורונה. הבן מספר שבעת הקורונה, כשלא באנו ללוות אותם למרעה, המתנחל היושב להם מעל לראש מאז ספטמבר 2016, עלה עם טרקטורון על העדר שלו כשרעה בשדה המרעה הקבוע שלהם. לדבריו 20 כבשים נקטלו. הם לא יגישו תלונה, פוחדים. האבא מנסה אפילו להשתיק את הבן, שלא ידבר על כך. במשך כל הפגישה חשנו את אווירת הפחד. עכשיו הם רועים ליד הבית מעבר לכביש ממזרח למאהל. בעת הקורונה הם הגיעו עד רעב ובצל טרור המתנחלים המצב נותר קשה מאוד.

לאורך כביש 90 וכביש אלון רואים אזורים נרחבים שחורים – שרופים. מראה קשה, במיוחד למי שחווה את החורף והאביב הירוקים והפורחים. שנים מתפללים הפלסטינים לגשם משום שישראל מונעת מהם מים, וסוף-סוף שנת ברכה, והכל יורד לטמיון באימון צבאי אחד באמצע הקציר.

ע' מטובאס מצלצל לרחל ומבקש ליווי לקומביין, שאמור לקצור בשדה שלו. השדה נמצא מצפון להתנחלות רועי, מוקף בשטחים רבים שעליהם השתלטו מתנחלי רועי. נהג הקומביין מפחד לעלות לשטח, שהוא בבעלותו של ע' אשר גם מעבד אותו, הוא פוחד שהמתנחלים יתקפו והצבא יבוא ובתגובה לתקיפת המתנחים – יחרים לו את הקומביין. אז זה יקרה הכלי הנחוץ כל כך יעמוד במחסני הצבא במשך חודשים והוא יאלץ לפדות אותו לפי ימי האחסון באלפי שקלים. נוהג קבוע באזור.

נסענו לג'יפתליק למשפחתו של עודה. עודה גורש מאל חדידיה לפני 10 חודשים, קצין צבא אמר לו שיהרוס את ביתו ויחרים את האוהלים אם הוא ימצא אותו במקום עם שחר. כל המשפחה ארזו את כל רכושם ועברו באישון לילה בטרקטו ועגלה – לג'יפתליק. משאית ישראלית שבאה מנגד "עלתה" עליהם, הרגה את בתו בת החודש ופצעה את אישתו באורח אנוש. עודה היה במרעה. דיברנו עם אמו. שרה, אישתו שהחלימה בינתיים נמה. גם פה ראינו כיצד האנשים נמנעים מקרבה אלינו, יושבים במרחק כמה מטרים אבל שמחים לראותנו. שרה, בהיריון, בחודש שמיני. הם ושתי גיסות סיפרו לנו על התקופה הקשה שהייתה בזמן הסגר, שנשמר בהקפדה.