קלנדיה

הגענו לקלנדיה בשעה 08:10. הנחנו כי המחסום יהיה ריק, אך את פנינו קיבלו המון אדם - בעיקר נשים אך לא רק. התור הגיע עד קצה הסככה. פתיחת הקרוסלות היתה איטית מאד והתור בכלובים צפוף בהתאם. האורחת שלנו לא נרגעה מ"כמו פרות לחליבה".  עוד טרם הצטרפנו לתור ורק השקפנו על הנעשה בכלובים ומסביבם  שאלה אותי האורחת האם עוברים כך מדי יום ביומו.  "איך אפשר לעמוד בזה?" ובאמת לצופה מהצד שרואה את הזוועה בפעם הראשונה ובעיניים של אנשים שחיים במדינות שבהם אין כיבוש ויש כבוד לזכויות אדם זוועת המחסומים היא בלתי מובנת.

ב-09:20 הצטרפנו לתור. עד לחלונות חיכינו כ-25 דקות. אחרי שעברנו את הכלוב הצטרפנו לתור הנשים. הדוחק היה בלתי נסבל. הקרוסלה למגנומטר ולביקורת נפתחה באיטיות איומה, ואפשרה בכל פעם מעבר רק ל-2 או 3 נשים. מהר מאד התפתחו ויכוחים וצעקות. חלק  מהנשים, במיוחד אלה שהיו בהריון עמדו על סף עלפון. ההרגשה היתה כי נחנקים מחוסר אויר והיו נשים שבכו מרוב יאוש. הרגשתי כאילו אני עומדת בתור לגיהנום! האורחת נדהמה על האופן שבו הילדים הקטנים החזיקו מעמד ולא נחנקו בדוחק האיום. טילפנו וזעקנו לעזרה, שבוששה להגיע. אחרי מה שנראה כאין סוף באה קצינה יעילה שהפעילה את המעבר והדוחק התפוגג לאט לאט. בתורים לחלונות נוספים שבהם עברו הגברים המעבר היה יותר מהיר, אך גם שם היה דוחק לא קטן. כאשר ניסינו לברר מדוע נוצר דוחק בלתי סביר כזה הטילו את האשמה בלחץ הגדול שהיה בחודש הרמדאן "שהתיש את החיילים". ומה עם הפלסטינים החוגגים והלחץ שלהם?.... שוב שמענו כי הרבה יותר אנשים עברו השנה בצום ובימי ששי מאשר בשנים קודמות. מצפיה של כולנו בימי הששי הסתבר כי ההפך הוא הנכון - היו פחות עוברים. אלי כל זה הוא חלק מההענשה הקולקטיבית ש"חוגגת" בשטחים הכבושים לאחרונה?.  אחרי שעתיים ורבע הצלחנו לצאת מהמחסום "לחופש" לנשום אויר. 

פעמים אין ספור כתבנו כי "זה היה היום האיום ביותר שחוינו בקלנדיה" אך גם היום הרגשנו כי זה היה....וגו'. זוועה!