עין סאמיה: לא כל כך נעים לראות גן הרוס
"זה לא כל כך נעים לראות גן סגור" שרים ילדי ישראל אחר הצהריים, בידיעה שהגן ייפתח למחרת והכל יוגש להם על מגש של כסף. אבל לראות בית ספר סגור, שולחנותיו הפוכים, חלונותיו מנותצים ועל הלוח עדיין רשום נושא השיעור בכיתה ג' ומעליו ציור ילדותי של בולדוזר... אותו בולדוזר שהרס לילד את הבית כמה וכמה פעמים... זה בוקס בבטן. הבולדוזר שהמדינה המתייפייפת שלנו, "הדמוקרטית", שולחת שוב ושוב להרוס את ביתו, שמגבָּה את המחבלים היהודים בהשתלטותם על עוד גבעה ועוד גבעה, ומעודדת אותם לפרוע בבדואים האומללים, תושבי המקום זה למעלה מ-40 שנה..
עין סאמיה. מקור תושביה מבאר שבע, משם גורשו ב-48, הסתובבו בגדה – דרום הר חברון, אזור רמאללה, חאן אל אחמר, עד שב-1958 הגיעו לכאן ונטו אוהליהם. כל האזור היה ריק לחלוטין. אני מסתכלת סביב והוא עדיין ריק, אך לא לגמרי. מבנים לבנים קטנים משקיפים עליו מעל כל גבעה. כל השאר שומם וריק. מרחבים עצומים שיכולים להספיק לכולם, ולהרבה אחרים, לחיות כאן מבלי להיתקל אחד בשני. אבל המחבלים הישראלים ארוכי הפאות, רוצים הכול. ארץ ישראל ניתנה להם על ידי ההשגחה העליונה ובתמורה עליהם לגרש את כל מי שאינם יהודים. ואין גבול לחמדנותם ואין כל חמלה בליבם.
270 תושבי עין סאמיה סבלו שנים רבות מידו הקשה של צה"ל, שהרס את בתיהם ואסר על שימוש באזור המזרחי העצום בטענת שטח אש. אבל התושבים לא ויתרו ונצמדו לאדמה, בעיקר משום שמעולם לא הייתה להם ברירה. אך עשרות המאחזים הבלתי חוקיים שצצו סביבם בשנים האחרונות שברו אותם. אלימות יום יומית, גניבות עדרים וחסימות דרכים , בנוסף למניעת מים
ולצוי הריסה לבית הספר. כל אלה שברו את גב הגמל. לפני שבועיים הם פירקו את בתיהם, קיפלו את אוהליהם והעמיסו את חפציהם הדלים על משאיות ועברו לכפרים גדולים יותר, שם הם מקווים להיות יותר מוגנים.
עין סאמיה לא לבדה. לפני כחצי שנה גורשו תושבי הכפר ואד א סיק, ולפני שנה עזבו תושבי ראס א תין בעקבות תקיפות אלימות של מתנחבלים בגיבוי צבאי. ואלה, מעודדים מהצלחותיהם, מגבירים את האלימות ואין עוצר בעדם.
גירוש בכפייה הוא טיהור אתני. וזה פשע מלחמה!! ומי שמבצע זאת היא ה”דמוקרטיה” שאותה רוצה המחאה לשמר.
לפני עין סאמיה ביקרנו במעארג'את, קהילה בדואית בדרום הבקעה. פגשנו שם אישה צעירה וקטנטונת, בת 28 אבל בעלת אישיות מרשימה. זו עליה, בתו של אבו סלימאן, שלמדה רק עד כיתה ו', אך המשיכה בכוחות עצמה בעזרת מחשב והאינטרנט ועשתה בגרות והיום מנהלת את כל קשרי המשפחה עם פעילי בקעת הירדן. בשעות הפנאי היא כותבת שירה פוליטית-לאומית, מודעת מאוד למאבק הלאומי של עמה. היא מספרת שהמחבלים מהמאחזים שבסביבה – מבואות יריחו, נריה בן פזי ורימונים, באים כמעט יום יום, מגרשים את הרועים ומתפרצים לבתי הכפר. הטרור היהודי ללא רסן. הנוכחות הקבועה של פעילי בקעת הירדן, לאחר שהקימו מרכז בעוג'ה הסמוכה, הורידה במידה רבה את מפלס האלימות בכפר אבל עדיין אין מספיק פעילים לספק להם הגנה 24/7.
כאבון : לאחר חורבות עין סאמיה נסענו לכאבון שממזרח למחצבות כוכב השחר. לפני שנתיים גרו שם 2 קהילות גדולות. הצבא הרס את שתיהן בקיץ 2021 ואז נדדו תושבי הכפר צפון-מזרחה ותושבי ראס א-תין עלו על גבעה דרומית יותר. באזור שליד כוכב השחר הוקמו מאחזים בלתי חוקיים ואלימים ביות - כוכב השחר מזרח, מעוז אסתר, מעלה שלמה, החווה של מיכה, החווה החדשה של מיכה, אהבת חיים, והגרוע מכולם מלאכי השלום ועוד כמה שעדיין אין להם שם . חלק מה'מאחזים' אינם אלא קרוואן בודד עם מבוגר יחיד ועוד כמה נערי גבעות, שנזרקו מביתם עקב מופרעותם.
המחבלים החלו להגיע ולהתפרע בעין סמיה, ראס א תין, כאבון, לין רשאש . הם הרסו ועלו עם עדרים שלהם על שדות מעובדים. עד שהתושבים קצו בחייהם. לפני שנה עזבו תושבי ראס א תין את כפר, לאחר התקפה אלימה ביותר בה נפגעה קשה אישה אחת ו-2 מבניה נעצרו משום שניסו להגן עליה. עכשיו, כאמור נשברו תושבי עין סמיה, וגם תושבי כאבון מדברים על עזיבה, מכיוון שהמאחז האלים מלאכי השלום סלל דרך כורכר ישירה אל המאהל שלהם ועוד מאחז קם על הגבעה שמעליהם.
כל הדרכים והמאחזים הללו בלתי חוקים, הצבא הוציא "צו הפסקת עבודה" אבל לא עושה דבר נגד הפרת החוק השיטתית או נגד אלימותם ובסופו של דבר מדינת ישראל מאשרת את המאחזים בדיעבד שהרי "זה ביתם, ולא מגרשים יהודי מביתו". שהרי בסך הכל המאחזים מבצעים את מדיניות הממשלה הקולוניאלית של ישראל שעושה הכל להשתלט על כל השטח מהים עד לירדן אבל לא יכולה לבצע את הטרנספר באופן ישיר מחשש התנגדות העולם, ןלכן שולחת את אותם מחבלים לעשות את העבודה השחורה עבורה והיא מגבה ומממנת אותם.
המדינה מצהירה שהיא מגנה התקפות אלימות של נערי הגבעות, כביכול. בפועל היא תומכת בהם והראיה – למרות מעורבותם באינספור תקיפות קשות אף לא אחד מהם נעצר, ואם נעצר, מייד הוא משוחרר. כי זו המדיניות - להתעלל בפלסטינים עד שיעזו ואז ישראל משתלטת על השטח ובאמצעות מאחז (בלתי חוקי, יעני), שבסופו של דבר מקבל את הכרת המדינה.
ביקרנו גם במעיינות פסאיל בבוקר. ראינו שני עדרים רועים על האבנים היבשות למטה, ועוד שני עדרים רועים ליד כביש 90, בסכנת דריסה. בשיחה עם הרועים הם אישרו את הידוע לכל , שהמתנחל אלחנן ממלאכי השלום וחבר מרעיו יורדים בטרקטורונים לאזורי המרעה שלהם ומגרשים אותם באלימות, כולל דריסה של כבשים ועזים. המצב שם כלאחר ייאוש. למטה אין עשב כלל והאוכל הקנוי (שעורה) יקר להחריד. פסאיל הוא כפר של רועים, והם נושלו ממקור פרנסתם. יתירה מזו, את הצינור ששנים השקה את העדרים, סגרו המתנחלים. פעולה בלתי חוקית בעליל. כמו כן גילינו ששמורת הטבע נחסמה בשער. לא ברור מדוע, כי ממילא לא נכנסות לאזור מכוניות.
משם נסענו לפאדל, מצפון להתנחלות חמרה. הוא ואחיו מונתאסר סובלים קשות מהעבריין משה שרביט וחבר עברייניו, אשר תוקפים אותם ומבריחים את העדר על בסיס יומי. אנחנו מלווים אותו יום יום כמעט, וכאשר אין לנו משמרת ליווי והגנה הוא לא יוצא למרעה. בהיעדר אמצעים כספיים לקנות מזון הצאן והכבשים ניזונים משיחי עגבניות שהפרי נקטף מהם.
לסיומו של יום ארוך, וגם על מנת להתעודד קמעה, נכנסנו למשק הפורח של מ', שמגדל עשב שצומח במהירות לגובה רב ומהווה מקור מזון נפלא לעדר כולו.