קלנדיה, הורסים אבל לא בונים

צופות: 
נתניה גינזבורג (מדווחת), אורח: ברוס שפר (מצלם)
10/12/2017
|
בוקר

הגענו לקלנדיה ב-5:15 מבלי לדעת למה לצפות, אולם המצב היה כמו בכל בוקר אחר ללא סימנים של אלימות. נכנסנו לקפה, שם קיבלו את פנינו באדישות, למעט כמה אנשים שבירכו אותנו לשלום ודיברו עם ברוס כשהם שמחים להצטלם.

כשנכנסנו למתחם המחסום, הרחבה שלפני החלונות הייתה מלאה לגמרי והחייל פתח את הקרוסלה לעתים קרובות ואיפשר לזרם אנשים לעבור. מוכר הכעכים אמר שהוא לא יכול לספק לנו מידע כי הוא עוזב בשעת בוקר מוקדמת ומגיע הביתה ולמיטה כבר ב-6:30. זה לא מפתיע בהתחשב בכובד העגלה שעליו לדחוף מדי בוקר, והוא כבר לא צעיר, וראייתו מידרדרת.

הסככה הייתה מלאה והתור בחוץ הגיע חצי הדרך לכביש. יצאנו החוצה, ושם הכול היה כרגיל. ברוס צילם.

צילום: 
ברוס שפר

אין כל סימני בנייה – לא במקם שבו היה מגרש החנייה ולא במעגל התנועה. אנו תוהים מדוע טרחו להרוס הכול אם אין כוונה לבנות שום דבר. אולי רק כדי להוסיף לתחושה הכללית של כאוס, לכלוך, ואולי פשוט כדי להראות לפלסטינים איזה בוז רוחשים להם השלטונות.

למרות שהוא במקום כבר בפעם השנייה, ברוס עדיין מזועזע ונרעש ממה שהוא רואה. כפי שכבר נאמר בעבר, טוב שאנחנו – שהתנסינו כבר שנים רבות במראות הללו, וגם אם לא נהיינו דישות למתרחש – זוכות לראות אותם דרך עיני של מי שמבקר מזדמן.

צלם נוסף נוכח במקום. כשברוס שאל אותו מנין הוא, התשובה הייתה שהוא מצלם למען עצמו. אבל כששאלתי אותו, הביט בי באיבה ואמר "אם תרצו". לא טרחתי להחזיר לו מבט.

בשלב מסוים שבו הקרוסלות לא נפתחו בתדירות הקודמת, התור קרס. זה מראה עד כמה חשוב שהקרוסלות היו פתוחות מספיק כדי לאפשר לאנשים בתור להרגיש שהם זזים. ברגע שהם בפנים, פוחת המתח המורגש בסככה.

צילום: 
ברוס שפר

מבעד לסורגי הכלוב נראה מבטו של האיש שבוודאי השכים ב-3 או 4 לפנות בוקר כדי להגיע למחסום, בקור, מודע להמתנה הצפויה לו, ובתקווה שהוא יספיק לעבור בזמן כדי שהמעסיק שלו לא יפטר אותו בגין איחור, והוא עומד ועוד, משתרך עד שהוא מגיע לאשנב הבדיקה. החיייל מביט בו באדישות של אדם היושב לו בחדרון מוסק על כיסא נוח, לידו ספל הקפה, ואז מנופף לו לעבור. והאיש אסיר תודה אפילו לכך, אפילו משום שלא מודיעים לו פתאום שהאישור שלו נשלל. ואז הלאה לתוך ישראל, שם הוא עלול שוב להיות מעוכב. לעבודה ואז הביתה בסופו של יום ומי יודע כמה זמן או כוח יהיו לו ליהנות מחברת משפחתו בטרם ישוב לשגרת יומו האומללה.

צילום: 
ברוס שפר

השער ההומניטארי היה סגור, אף שהשעה כבר 8 בבוקר. טלפנתי למת"ק ואמרתי להם שעומדים שם נשים וילדים רבים מאוד והמצב ממש גרוע. החייל בפנים אמר שהוא לא יכול לפתוח את השער בעצמו ולבדוק, אבל ראיתי גם שהוא מטלפן והפעם בתוך 5 דקות הגיעו שני חיילים, השער נפתח והמצב השתפר, כך שב-8:30 יכולנו כבר לעזוב.