קלנדיה

"האפור היום אפור מאד - וקצת שחור" /לאה גולדברג.

בדרך הביתה לעזה:

קוראים לו וואליד, הוא בן חמש, בבוקר שוחרר מאשפוז בבי"ח בעמאן, מסיכת הפנים שמוטה על סנטרו, כבר שעות הוא ואמו מטלטלים בין מחסומים פיזיים למחסומים של בירוקרטיה, עדיין עליהם לעבור דרך ארוכה ובדיקות של עומק ופולשנות כנהוג בארז ועדיין על הפנים החיוך שובה הלב הזה.

היה סוער וגשום וטובעני וקר ורק לוחות עצים שהובערו במריצה שבורה ונטושה הפשירו במעט ידיים קפואות של ילדים שגם כשהטמפרטורה צונחת אינם נחים ולא חדלים מלחפש מאיפה וממי וממה יבואו להם שקלים אחדים לפרנסת המשפחה.

על הדרך פנימה, לפלסטין, באורות כחולים מהבהבים נסעה שיירת משוריינים, כוח של משמר הגבול (גבול? – שומרים? - על איזה גבול?) שעל גגו של כל אחד מהן מותקן כלי זין הקרוי מלקוש, Venom  בלעז, כל אחד כזה חמוש ב 24 קנים ובכוחו לירות רימוני גז בקצב מהיר ובשליטה מרחוק.