קלנדיה - רק לאמא נותנים ללוות תינוק חולה סרטן לבית החולים
זה סיפור על אבות, אבות נוכחים נפקדים,
אבות שכואבים את מצוקת ילדם החולה אבל בשל הנהלים שהם צווי השלטון אסור להם ללוותו במחלתו, לשבת ליד מיטתו, לדאוג למחסורו, ללטף את ראשו ולאחוז בידו בנשימתו האחרונה.
זה ידוע שרק לאמא נותנים לנסוע עם ילד לבית החולים, אמר איש צוות רפואי כששאלתי היכן אביו של תינוק חולה בסרטן.
- זה ידוע... ככה זה... אין מה לעשות... - משפטים ששומעים מפי הפלסטינים.
- והחיילים מה? – אני לא קובע... אלו הנהלים... אני רק מבצע פקודות...
היעדרות האבות אינה רק פגיעה באדם שנמנע ממנו להיות לצד ילדו, הפגיעה משולה לזריקת אבן למים, אבן שגורמת למעגלים הולכים ומתרחבים.
הפגיעה היא בילד סובל שמתגעגע לאביו ולא פחות מכך באם שמוצאת את עצמה בודדה וחסרת אונים בסביבה זרה ללא מכר ומודע.
זה הסיפור על ילד בשם עלי ועל הוריו.
עלי בן ה-11 חודש הגיע לקלנדיה כל הדרך מטול-כרם והוא בדרכו לביה"ח אוגוסטה ויקטוריה.
עלי סובל מסרטן באחת מכליותיו, מלווה אותו רק אמו, אישה צעירה מבוהלת ומפוחדת שמעולם לא הייתה בעיר הזרה אליה פניה מיועדות, אינה יודעת כמה רחוק ביה"ח אליו היא מובלת, לא שמעה את שמעו ואינה יודעת למי תוכל לפנות אם תזדקק לעזרה מכל סוג שהוא.
בצר לה השיחה את לבה עם איש הצוות הרפואי, אבל גם הוא, מהיותו תושב השטחים לא רק שאינו רשאי להמשיך את הדרך ולנסוע עם עלי ואמו, גם לו אין שם מכר או מודע.
שאל האיש אולי אני יש לי קשרים ביעד, אבל אני שכן יודעת איפה ממוקם ביה"ח לא מכירה בו איש.
נוכח עגמת פניה של האם טלפנתי לחברתי ויוי צורי שמסרה לי מספר טלפון של מכרה שלה שעובדת כאחות במחלקה ההמטולוגית באוגוסטה ויקטוריה.
אולי לא היה בקשר זה הקלה גדולה, אבל במצבה הנואש של האם גם סדק צר של תקווה שהעלה חצי חיוך על שפתיה הקפוצות הוא בבחינת חסד.
באותו הזמן, באותו המקום, אמבולנס אחר שהוביל בחור מבורקין שנפצע בעינו בעת שעבד בנגריה עוכב למשך שלוש שעות עד שנפתר הפלונטר שבין ה-"יש התרים" כדברי יושבי האמבולנס לבין ה-"אין התרים" כדברי החיילים במחסום.
הפצוע ישב כל העת באמבולנס הסגור בחברת אמו וחובשת ונוכח העובדה שבגדה לא היה מוקד רפואי הולם לטיפול בפציעתו, אין ספק שלשם ריפוי העין הפגועה היה חשוב להקדים ולהגיע לביה"ח סנט-ג'ון המומחה בניתוחי עיניים ושלוש שעות ההמתנה וזמן הנסיעה הממושך שבין האתרים לא היטיבו עמה.